היא רוצה לשחזר. עוד ערב כזה, מבט עמוק, רחש שפתיים נוגעות, צללים כהים תזוזתיים שנעו באופן מושלם אל שרירייה הדקים- גופו. הפשטות פשוטה יותר ככל שהגורמים אליה זורמים יותר, כך, לפחות, היה נראה לה באותו הערב, שסימל עבורה מקור כזה או אחר של אמת.

 עכשיו היא משחזרת, רק במוחה, הצלול כמעט לאורו הזולג של אמצע השקיעה. היא התעמקה בלא-אור הזך שאפשר לה לראות, כאילו בעזרתו היא משחזרת במוחה, כעט, את התחושה החמימה של ההתמזגות.

 אצבעות קונטרבסיסטיות פצועות משתלבות בידה הקטנה שלה, סימבולי משהו, היא מניחה רק כעת. באותו הליל- בוקר (הזמן לא השפיע מלבד אור הזריחה הריצד על פניהם מהחלון המשקיף למרפסת) ליטפה במגע מפוחד את השפלחויות החומות או הבקועות שעל קצות אצבעותיו. "כואב?" - "לא". במבטא הייחודי להם כאילו נאמר- "זה טוב, תמשיכי". אך לפני כן, או לאחר מכן, לא הייתה בטוחה, האצבעות הכרוכות זו בזו עלו למעלה, מעל לשניים האוהבים בפן הכי נכון של התחושה המגוללת והשחוקה כליל- אהבה. הנשיקה הייתה איטית, חוקרת ומכבדת. בראשה הצטיירה מעט כמחווה עמוקה כשל סגידת-שווים.

 ובאופן הזה כך חשה גם כשתפס את ידה הקטנה בידו החמימה והמיוזעת והצמיד אותה אל פיסת חזהו החשופה כמעט מתחת לחולצת הליל המכופתרת. ועכשיו, כשהיא משחזרת, היא נזכרת בעוד רגע, יומיים אחרי זה, היא יושבת עליו, מחובקת. היא חשה את ליבו הולם בחזהו בקצב מהיר מאוד ואחיד. "הלב שלך דופק?" היא שואלת. "כן, אני חושב שכן". "כן. אני מרגישה".