המחשבות נודדות ואני דואה בעקבותיהן בחוסר תנועה. ״תקשיבי״ אתה אומר למשמע קטע הג׳אז שאנו שוקלים לשלב במופע. אני מקשיבה בלי להקשיב. כיוון הרוח הבלתי ניכר הוא המכוון את מחשבותיי לנדודי לאי-פעם-שם, אני מניחה שאולי להקשיב מבלי משים היא הקשבה מעמיקה לא פחות, רק אחרת.
כשאני כותבת את זה אני ממש רואה שמיים בהירים. הציפור שם, אבל לא נראית, כמו בחלום. איזה כיף לחלום מבלי משים גם בשעות פוסט-יקיצה. אני מאפרת וחושבת על כתיבה. על הפשטות שלה. על המסך הצהבהב והשורות האפורות שאני יוצקת לתוכן מילים ושועטת עליהן ציורים קטנטנים. הנה, נוצר משהו, וממשיך להיווצר בכל מילה. גם בזו. ״בזו״. גם במילה ״בזו״.
מעניין איזה ריח יש לי. אמרת לי פעם שהרחת אותי על הכרית. מקווה שריח נעים, למרות שזה יכול להיות סנטימנטלי. סנטימנטלי. מילה נעימה כשלעצמה.
ממשיכים לצבוע את הזכוכית. אני מתלבשת מחר כיאה לאחת שצובעת את הזכוכית, ככה קוראים לזה היום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
