מעניין אם ככה הרגישו כל ההיפים, הנוסעים בדרכים, באוטובוס חשוך ללא תעסוקה וחברה, ללא פלאפון, כשם נסעו ממקום למקום. שקט, חושך, אני מבינה פתאום איך הכל זה חור, איך האייפל זה סתם מיקום חסר ייחוד על הגלובוס. ובכל זאת מרגישה גדולה למדי כאשאני מבינה את זה.

רציתי לאמץ את התינוקת שישבה לידי, חשבתי על איך אהפוך אותה לבת שלי, וזה העסיק אותי כמחשבה חוזרת.

אז מחר אני נוסעת לזורבה, לחמישה ימים. חמישה ימים של שגרה מחוץ לשגרה, שגרה של שקט, סדנאות, מוזיקת לייב ומדבר. ואם אמצא דרך להסתדר שם, אז איכשהו גם וויד. 

 בצורה נעימה ומעניינת אני מרגישה שהאוטובוס הזה נתן לי טעימה לשקט שיאפוף אותי בפסטיבל במדבר.