*איגלו- מקום שלו ואוטופי. ממעיטה בערך של זה או ההפך?

רגעים שלווים בתוך עומס נפשי נותנים לי רגע לנשום. אולי לשאוף, ולריאות. מאוד נחמד לבקש סיגריה ולראות איך גברים תמיד שולפים בשבילי שתיים. זה כמו להגיד "את יפה". 

 ישבתי עם טלאור ועישנו על החלון שלי, עם שתי כוסות תה עם מרווה ונענע מעציצים שקיבלנו, עם אור סגור ומוזיקה של צ'אט בייקר ולואיס אמסטרונג. הכוסות עוד מוטות על החלון. אין רגעים יותר יפים מאלו. זה איגלו אמיתי. עינת אמרת לי משפט מאוד חכם אתמול- "איגלו זה דבר יציב, והם לא". אני לא יודעת על סמך מה היא אמרה את זה, אבל האמירה הזו יפה. ובאופן כללי, איך משהו יציב נותן שלווה. זה קצת מקשה את העובדה שראיתי בחדר שלך איגלו. אני עדיין חושבת שהוא כזה. זו האווירה של החדר עצמו, הריח שלו והקצב שבו הדברים נעים, במן ניתוק רך מן ה"קיים". אולי האווירה עצמה יציבה ובגלל זה היא כל-כך "איגלואית".

 כתבתי המון היום, באופן כללי ביומיים האחרונים. אתמול כתבתי פריקה בבלוג החסום שלי והיא יצאה כל-כך מדוייקת. עינת קראה ואהבה מאוד, היא כתבה "אני מבינה הכל, הבנתי שם הכל, התחברתי לזה". זה באמת היה כתוב יפה, נתן משמעות לפריט לבוש קטן שהיה מוטונימי להכל. בכל אופן, כתבתי המון. המון. מתסריטים של מה שעלול להתרחש, לפריקה בביה"ס של עמוד שלם, מחשבות נטו, למשפטים קטנים בטוויטר. והלחנתי על ארבעה אקורדים שאני תמיד חוזרת עליהם באלתור משהו ממש ממש ארוך ופריקתי ומצחיק בטירוף שהקלטתי ואני מקשיבה לזה כל היום. באופן כללי באמת התנהגתי היום קצת חולני ופרקתי את עצמי על כולם אבל זה באמת היה משעשע ומצחיק. זה נחמד. אני מרגישה שלווה עכשיו. משהו בעצב תמיד שלו. הכל נע בעגמומיות נפשית מרגיעה. אני גם לא בטוחה אני עצובה, קל לי לבלבל בין שלווה לעצב. זה אולי הופך אותי למי שאני.

 בשורה התחתונה פשוט עצוב לי לנתק איתך קשר, כי אתה מיוחד בעיני. אתה נהדר להפליא. ושקט. ושלו. גם כשאתה לא שקט, או שלו- אתה שקט ושלו. אולי זו היציבות שלך- היותך אתה. אולי איגלו תמיד שקט ושלו (גם כשהוא לא). אני רואה את הירח ורוצה לסמס לך שהוא ממש כתום, אפילו לא צהבהב. אני עצבנית אבל לא כועסת, שזו טעות, אבל כבר נמאס לי מ"זו טעות". אתמול גם היה בסדר. לפני יומיים התפרקתי בבכי בבייביסיטר, כשהבנות ישנו. 

 משהו בהתממות שלך הורג אותי. זה כל-כך תמים לחבק מישהו ולשלב איתה בידיים בחמש בבוקר ושהיא תישן על החזה שלך ושתתן לה נשיקות קטנות בגב. זה לא שאני חושבת שניסית לרמוז משהו, אני יודעת שלא, אבל אני פשוט חושבת שהעובדה שזה היה שם לא מותירה שום מקום לספק וזה מגוחך שאני נופלת בהתממות הזו שוב. ושוב. אבל לא אכפת לי, כי עצוב/ שלו לי עכשיו. וכיף לכתוב פוסט כל-כך ארוך. שהבלוג משמש את מה שהוא אמור לשמש מלכתחילה, ולא רק פוסטים של שירה או קטעים קצרצרים ועקיפים.

 התחלתי להלחין את הפוסט הקודם, לפחות את החלק הראשון שלו. יש לי רק לשתי השורות האחרונות (עם תוספת שלא פורמסמה) והחלק הזה פשוט יצא יפה ושלם. נחמד ליצור קצת. בסה"כ זו התקופה הכי קשה שעברתי, אבל לפחות היא מלאה במשהו. מהריק אני הכי מפחדת. בפריקה שכתבתי היום בביה"ס כתבתי "איזה פאקינג ריק מלוכלך לי בראש מלוכלך לי בראש ובגוף והדם צמיגי ורותח..." המילה ריק חוזרת וחוזרת. "הכל כל-כך לא כמו שהוא בראש (בהגיון) וזה מחרפן אותי...", "משהו מהרווח שלך וההפסד והחזרה לשעמום התערבב ויצר מצב מרתיח וחסר אונים שאני לא רוצה להכיל. איזה ריק".

 סתם.  אני לא חושבת שמישהו יקרא את זה. מעניין אם בהתחשב בנסיבות תרצה לקרוא כאן. זו אני עוד מצונזרת. די התרגלתי לצנזר את עצמי בבלוג בכמה חודשים האחרונים מכל מני סיבות, אבל עכשיו כשיש לך סוג של לגיטימציה להכנס זה די מרתיע. 

 התחלתי פרויקט עצמי חדש שאני מחייבת את עצמי לעשות דברים כמו לשתות תה בחלון כל יום. (ככל הנראה, לא רק פעם אחת, מעכשיו). זה עושה לי טוב, רק הרעיון עצמו. שחשבתי על זה.

 אני אוהבת שטלאור ועינת אוהבות אותי. זה ניכר מהצורה שהן מדברות איתי.

 אני אוהבת להיות זו שמעריכים, "השמיניסטים שמעריצים אותך". זה מזכיר לי שאני מדהימה. אני לא יהירה, אני ממש לא מושלמת ויש לי הרבה דפק, אבל אני פשוט אחרת. ומיוחדת. ובוגרת.

נשמע כאילו מישהו יורק

לסיכום: זקוקה לאיגלו שיכיל אותי.

אלתעזאנירואהאתזהאלתלבשלעולםאתהמביןמהשאניאומרתגםלאהיא

 אי-אפשר להגיד תם ונשלם. הדברים הגיעו לתומם אך מעולם לא הגיעו למקום שלם. כתבתי כאן פוסט על "זה שיר פרידה, אז בואי רק אמרי שלום". על איך אפשר להפרד בכלל ולדעת ששום מילה לא תאמר יותר. זה קשה. משהו בי מייחל שיהיה לך קשה. משהו בי מייחל שתגעגע עד שגעון. ובעצם, אני לא באמת מאמינה שנגמר הסיפור הזה. הסוף נראה לי תמוה.