לוקח לי כל-כך הרבה זמן להתחבר לטבע. אני צופה בפרק של מחוברים, אמא ובתה עוצרות את נסיעתן בקולנועית כדי לראות עופות. שום טעם כמעט לא מצאתי בטיולים האלו. הבנתי שבתאוריה הם נהדרים וסבלתי מהם מאוד בתור ילדה.

 גדלתי בתל-אביב, מחוברת לעירוניות השכונתית ומרוחקת מהטבע. את הטבע המצוי בגנים תל-אביביים דווקא אהבתי, כאילו לא יכולתי לצאת מהמרחב המוכר שלי. לא ככה אני רוצה שהילדים שלי יגדלו. לא כטיול מחנך שפגה השפעתו ברגע שעולים על האוטובוס המזהם. אני רוצה לגדל את הילדים שלי על האדמה הגדולה, שיש בה שפע אינסופי לכולם. אני רוצה שמגיל צעיר הם יגדלו את עגבניות השרי שלהם.

 זה מצחיק, חשבתי על זה שכנערים, או ככאלו שאין להם עדיין ילדים, אנחנו תופסים את עצמנו כהורים ולא את הילדים שלנו כעצמם. הרי אמא שלי בחיים לא דמיינתה שאני אהיה ביתה, כי "ילדים" הם אנשים בעל נפש עצמאית. מעניין מי יהיו הילדים שלי ומצחיק שבסוף יהיו לי. לא בסוף, אפילו לא רחוק כל-כך. החיים כל-כך גדושים! שמים נפש בתוך גוף ומציפים אותה בדשן האדמה. כל-כך הרבה פירות טרופיים ופירות ארצישראליים שאין מושג לאיפה הם ילכו ואת מי אקטוף ובאיזה סדר ומאיזו גישה.

 איפה אני אהיה עוד עשר שנים? אני כל-כך ממוקדת באיך שאני רוצה שיראה ההיום, המחר.  האם זו טעות? האם אני צריכה לכוון לעתיד הרחוק יותר?

 מה שכן, ניקיתי אתמול את הבית, שזו יוזמה יפה מאוד. אמא באה לעזור לי וזה היה ממש נחמד. המשך המסע של ההתחלה החדשה.

אני מרגישה כל הזמן כאילו עוד רגע החיים נגמרים ופספסתי. רק עכשיו הצלחתי לשים את זה במשפט. מבחינתי, אין זמן לעבור תהליכים. זה בזבוז זמן משווע של החיים היפים ושל אהבת החינם- לכל וגם לי. שהדרך היחידה לצלוח את החיים הקצרים האלו הם להכחיש, שאסור לבכות, שאסור להיות פגיעים בפני שום דבר, רק להיות שמחים ולראות את מה שרוצים לראות ויצורים מציאויות מידיות כמו- שהדלת לא תהיה נעולה כי אין לי מפתח.

 אני מתמודדת עכשיו עם ההבנה שאני מפוחדת נורא מלא להיות נאהבת, ושלא להיות נאהבת אומר להיות לא הכי טובה. הפחד מלא להיות הכי טובה משתק אותי וגורם לי לבחור בדרכים לא נכונות עבור הטוב שלי. אני גם מתקשה להאמין שאפשר לאהוב אותי, אבל היי! לפחות יש איזון בין הקיצונים. סתם.

 טוב, זה הפוסט לפעם. לא יודעת, אין לי מה להגיד. מחר עוד שבוע עולים לקבר של יובל עם המשפחה. אני אשמח אם יפיקו את זה כמו יום ההולדת ההיא של שמעון פרס. אני רוצה תזמורת נהדרת שחוגגת לאדם שעדיין [במפתיע] חי [מה כתבתי? אופס?]. ושכולם שרים- לנטע יש הזדמנות שניה. לנטע יש הזדמנות שלישית!. לנטע יש הזדמנות רביעית. לנטע יש אין ספור הזדמונויות! הו, נטע נטע, תשפשפי את הזין של העולם, את הדגדגן, עד שייצא, היישר מנקודת הג'י, השד הקסום שיגשים לך שלוש משאלות. סוד קטן. המשאלה האחרונה היא אין ספור משאלות.

תמונות להשראה 4#

אני כל-כך טרודה לגבי עצמי.

אני מרגישה איך אני דוהה ולא רוצה להתבגר. פעם ראשונה בחיי שאני רוצה לחזור להיות ילדה לקצת, בנפש. או בגוף, אם לנפש אין גיל.

 כל עניין הרוחניקיות שמתעורר בי בחודש האחרון לא בטוח לי ולא ברור לי. אני לא בטוחה אם אני פשוט מחפשת תשובות. בכל מקרה, עולות בי גם הרבה שאלות. אם הייתה דרך לתאר בסימן את הצבע של זרם המחשבות שלי, היו רואים סימן קריאה חד כתער וסימן שאלה מפלח באי-זהותו משולבים זה בזה כמו יין-יין. [היאנג של היין-יאנג מבליח רק בנקודות בין הפלחים השחורים.

 ובכן, הכתיבה חזרה אלי. זה מה שביקשתי? קצת כאב?

 אני רוצה להגיד שזה לא שאני לא שמחה. כי אני באמת לא עצובה. אבל אני כל כך טרודה בשבילים הספציפיים הנגזרים זה מזה בשלב זה של המסע שקשה לי להיות משוחררת ומאושרת.

 אני רק רוצה להשתחרר כל הזמן הזה, רק רוצה לחוות שחרור. וכשאני מתחילה לבכות אני נזכרת שאני בוכה והכל הופך למכני ובלתי אפשרי, ואז מתחיל לכאוב לי הראש, כמו מים שמצטברים לי במח.

אפילו עכשיו, תוך כדי כתיבה ובכתיבה עצמה אפשר לראות שאני לא שלמה עם תחושת העצב. אני יודעת, בשכל הישר, שלחוות עצב זה דבר חיובי מאוד, והכרחי, כדי להשאר מאוזנים. בכך שאני לא מאפשרת לעצב שלי את מקומו אני כנועלת אותו בחדר אטום והוא מתרבה בעצמו כמו סקס מסריח של מחלה אוטואימיונית, כמו סרטן. והרי לחץ הוא הגורם לסרטן, וסרטן זה יובל, ואני יובל ואני לא. 

 אם יש דברים שאני לא מצליחה למדוד אותם, הדוגמא הקלאסית תהיה יובל, אחי שנפטר. שנתיים אני מדחיקה ומדחיקה ודוחקת בי לא להרגיש, מתוך אמונה שאני לא מרגישה ושהרגש הוא פיקציה- הרי לא הייתה לי הכרות איתו. אבל, אלוהים אדירים, איך אני מרגישה אותו כל-כך חזק? אני חווה קלישאות קלאסיות של רצון להתעורר מהאבל. צ'ט בייקר מנגן לי סרנדות. 

 א.ש', המטפל שלי, אמר לי לכתוב. האמת היא שפשוט התחלתי לכתוב ויצא די הרבה, באופן יחסי לפריקה שלי בחצי שנה האחרונה.

אני אוהבת אותך נטע את לא מקרה אבוד רק תאמיני.

ואם כבר מדברים, כמות השנאה העצמית שלי עצומה כל-כך בשקט שלה ובקבלה העוורת שלי אותה שזה עצוב. רגע, לא לשכוח לאהוב אותי, זה אפשרי. [למה אני חושבת ברבים? מה, אני סכיזופרנית של נטעיות?. אני יודעת שלא, אני יודעת שהכל חלק מתוך העצמי. והנה הוכחה מתמטית בכתב למהירות החשיבה שלי ולתחרות בין היינג ליאנג]

תמונות השראה לאהבה עצמית 3#