"הוא היה משתגע מהטעם המוזיקלי שלך". בכי של אבא. מה כואב מזה? מה כואב יותר מצרחה דקה של געגוע בקול נמוך ומתגעגע של אבא, מה כואב יותר מצרחה דקה של געגוע מקול נמוך ומתגעגע של אבא- לבנו?

 גם לי כואב אבא. גם לי... 

 פעם ישבנו במכונית, המושבים האחוריים. אחת מהשיחות היחידות שלי איתו. הוא, זאת אומרת, יובל, אחי, השמיע לי כמה דברים טובים, שאז לא ממש אהבתי אבל עכשיו בטח הייתי נהנית מהם מאוד. מהפלאפון שלו של נוקיה שהיה פעם שלך, אבא.

 אתה מבקש ממני לדבר אליו לפעמים. זה אולי קצת מוזר, אבל אני מפחדת. כאילו זה לא מתאים, להתחיל לדבר איתו דווקא עכשיו. כשהוא לא כאן. אחרי שלא באתי לבקר. "היי, יובל... מצטערת שלא באתי. אני מקווה שלמרות הכל אתה יכול להבין. הלוואי שהייתי באה לפני המחלה, ולא בזמן שלה. הלוואי שהיינו מתגברים על המבוכה ומדברים. אני אוהבת אותך, יש לי תחושה שהיינו יכולים להיות חברים טובים... אז מה שלומך?". מה כבר ניתן להגיד? "אז אתה שומע? מעניין אותי אם החדר שלך היה מבולגן בגיל שלי, ואם היה לנו הומור דומה. ואם היית מרגיש לבד לפעמים, ושלא רואים אותך מבעד להומור. או שבכלל לא היית כזה. יש לי תחושה שבכל תחום בחיים יש לי דמיון אלייך, ברמה כזו או אחרת. תשאל אותי משהו... אולי נוכל להכיר".

 עם הכתיבה הכל מתבהר לי. אני צריכה לדבר איתך מדי פעם, יובל. זה בסדר אם אני אקרא לך יובלי? אתה יכול לקרוא לי ניטשה. אתה יכול לאהוב אותי, אתה יכול להתחיל עכשיו... אני מרשה, יובל... יובלי. אני מרשה לך. אני לא מאמינה כל-כך בחיים אחרי המוות, אבל אם אתה שם, אתה יכול לבוא לבקר, כשאני לא רואה. תצחק עלי אם אתה תופס אותי רוקדת, תחשוב על זה שג'ניס ג'ופלין זה דבר טוב לרקוד עליו. והרוח של תרקד ותרעד עם הבסים. אתה מוזמן להצטרף, בשקט. אל תכאב, יובלי. יובלי שלי. אני, ניטשה שלך, אני עוד כאן. אני מחייה אותך דרך כל נקודות  הדמיון. נכון, זה חרא, אני יודעת. זה חרא, חרא באמת. אבל גם זה משהו. ואני יודעת שאנחנו לא יכולים להכיר, אבל, היי, אנחנו יכולים רק קצת. אני כבר מרגישה שאני רואה אותך בצורה נכונה יותר.

 גם לי כואב אבא. גם לי...

איזה מתנשא הבלוג הזה נראה עם כל השירה הזו

אין לי מושג מה אני באמת.