שיר ליובל, אחי הגדול, שנפטר לפני חמישה חודשים ממלחת הסרטן, בגיל 24.

יובל

הזכרונות שלי מתמוססים

לקערה גדולה של ריק וחוסר

ובתחתית שלה שורצות חיות טורפות

המאיימות לשבות אותך לנצח מעיניי

אל תטבע במים העכורים של הזמן

כל הרגעים לפני שהתוודענו לגורל שנחרץ על נשימתך

נצבעים בהגדרת "לא עוד" טמאה.

יובל

אני זועקת אלייך ממעמקים

תן לי במה להאחז

שקיפות מלאה למהותך

לקפה ולשירים שליוו אותך

בלילות של עצב ושל פחד.

הטעם החריג של דמי ממשיך לרעוד

אגמים שאצלך יבשו ולא ינהרו עוד

בהתרגשות.

יובל

ארעד גם בשבילך.

התמסרות. התמסרות לאמירה "זה העבר", ולקבל שלווה נינוחה מדי לאור העובדה שחושך. 

אם היה אלוהים

למהטובלאנשיםשרעלהםורעלאנשיםשטובלהם?