כל רגע הוא צומת דרכים.

'אין גבול לתהום הזו', אני חושבת כשהם אומרים שבריא לשקוע קצת בתוך האבל. אבל אי-אפשר לטבול באבל- זו לא בריכה להשתכשך בה. המים אינם רדודים ואין להם סוף. זה לא סיפור חולף, כשנשארים חיים אחרי סופם של חיים. מחלידה אותי המחשבה שאתאושש וחריצי עורי עוד יעמיקו במחשבות על דברים אחרים. "את צעירה ויפה, הכל יהיה בסדר". אבל הסדר הזה אטום למשאלות לבי, ולאלו שפתוח בפניהן, אין לי כח לדהור. ראיתי היכן זה נגמר, ראיתי היכן נגמר האדם שבזכותו אצלי הכל התחיל. ואין זכר לריח גופו באוויר. מניין אני אמורה לשאוב כוחות לעשות היסטוריה כשיודעת שאגמר כפסיק בהיסטוריה.

הדם שלי הוא מרקחה של זרע מתפרץ וביצית שדגרה אותי, והוא מבעבע וחם את חיי לכדי שלמות. כל בסיס קיומי נח על זרי דפנה של מהות קודמת, ובונה ממנה בניינים. והנה, אני כותבת באצבעותיי בתקתוק מקלדת רגשות, כשהאדם שעליו קיומי מונח- מנוח בעצמו. אבסורד.