ולפתע, קור כלבים. איגלו, מרוסן הרבה פחות מהיום-יום. מרק תירס חם עובר בין שנינו כמגללים שיחה אחת. הרגעים שאתה מזכיר לי למה אני נשארת.

אני תמיד אהיה הראשונה. אבק חבריי, אתם מוזמנים לאוכלו.

מטוס נוחת וביידי כפיים אין

אתגושש מעט על כך בלבבי

ואתלחשש עמי

דקה

או שתיים-

על מות אהבתי

אולי

על מות

משהו

דומה

על זכרון נעוץ

באין העונה.

העונה, אני?

לא זוכרת את פי נע הלוך ושוב על מקל החרמנות הבשרי הזה. לא זוכרת את ברכיי המשופשפות אספלט חניוני אקראי ואת היד שלי נעה בקצב מהירות האור. "עוד פעם עם היד". "מתי אתה מוכן לסיבוב שני?". "ואו, פאק. את מדהימה".  לא זוכרת הליכה נסערת מוחזקת על ידי חברה שמצאה אותי בטיולה הלילי שרועה בוכה על ספסל רחוב ולא את טעם האלכוהול בפה.  "איך נהייתי ככה, ד, כשנישקת אותי את הנשיקה הראשונה הייתי כל-כך טובה ותמימה, מה קרה לי, ד, מה קרה לי?".