אני יושבת כאן עם עצמי ובין המושגים המפוצצים שאני לומדת אני מנסה להכריע בשאלה מה היחס שלי לשעות הקטנות האלה? מצד אחד, דאמיט! מהזה השעות האלה?! אני אמורה להיות שקועה בשינה עמוקה ובחלומות מתוקים על מיליוני דברים שיגרמו לי לחייך (וסוציולוגיה זה לא אחד מהם!) אז למה שאני אהיה בעלת יחס חיובי לשעות האלה? טכנית, הן כלל לא קיימות אצלי רוב ימי השנה. אבל מצד שני, הן מדהימות. השקט הממכר, האוויר הנקי, הרוגע המוחלט. קשה להסביר את זה אבל במובן מסויים הן קצת יותר נחמדות מהחלומות שאני רגילה לחלום בשעות הללו. הקולות היחידים שאני שומעת כרגע זה המקלדת והציוץ של הציפורים מחוץ לחלון. הריח היחיד הוא מהשמפו שלי ומהאוויר הנקי שבחוץ. הכל כלכך שליו. השעות הללו הן מעין שעות מעבריות - זה כבר לא אתמול כי אתמול נגמר ברגע שהלכת לישון אבל מצד שני זה עדיין לא בדיוק יום חדש כי, טוב, זה לא בדיוק יום בכלל. אלה שעות לא מוגדרות. הן כאן בפני עצמן. לא מבטיחות חוויות מיוחדות או התחלות חדשות. לא מסמלות כלום. הן ריקות כאלה. מכל בחינה. גם מבחינת המשמעות שלהן וגם מבחינת התוכן שלהן. בחיים לא הסתכלתי עליהן ככה.
החלטתי.
אני אוהבת את השעות הללו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: