מי מאיתנו לא התפלל אי פעם לחזור לגן?
כן כן, הגן, המקום הקסום הזה, בו הדרישה המקסימלית היא "לשחק יפה".
המקום הזה שמסמל במידת מה את הילדות של רובנו.
כולם רוצים לחזור לשם, כי זה פשוט זכור לנו לרוב כתקופה מאושרת ונטולת דאגות.
אז אני זוכה להגשים את החלום. חזרתי לגן!
אבל הפעם בתור גננת 
כשסבתא שמעה שאני אעבוד כגננת היא הייתה בהלם.
אני?
אני בקושי שיחקתי עם הילדים שהיו איתי בגן.
בקושי יש לי סבלנות לאחיות שלי, והן לא כאלה קטנות.
ששומעת תינוק בוכה וישר מרגישה את הדמעות מציפות את עיניי, אפילו בלי להכיר אותו.
ולהחליף טיטול? יא רייט.
אני, שכשיש חומוס על הצלחת בכיור היא מניחה את הצלחת בצד ואומרת "אמא, יש פה צלחת עם חומוס, את שוטפת"?!
אז כן, בטח, אני בגן, גננת, ברור.
אבל כן.
כבר יותר משבוע אני עובדת בגן. גנון כזה. עם ילדים בני שנתיים-שלוש. הילדים הכי יפים ומתוקים בעולם.
אני לא אשקר, קשה לי. כל טיטול שאני מחליפה ונזלת שאני מנגבת הם ממש סיבה למסיבה ודורשים אות הצטיינות.
ואני מנקה שם המון אחריהם, בחיי שלא האמנתי כמה לכלוך זה ילדים קטנים, ואני שונאת לנקות.
אבל לראות אותם, את החיוכים הקטנים שלהם, את המבט הכנה הזה כשהם שואלים "למה לא באת אתמול? התגעגעתי!"
אין דבר שעושה לי יותר אושר מזה, באמת.
אני חושבת שהתאהבתי בשדים הקטנים הללו 
אני אשכרה רוצה ללכת לעבודה כל הזמן.
ומתבאסת לעזוב את המקום.
ומתרגשת לראות אותם אחרי כמה ימים בלעדיהם.
ואוהבת אותם. ממש.
וכן, אני מתבאסת המון ועייפה וזה.
אבל אני גאה בעצמי על כל דבר קטן שם.
ואני רואה את עצמי משתנה לצידם.
מתבגרת אולי?
ואני אמשיך ללכת לשם ולהנות מהעיניים הסקרניות הללו לצידי.
כי באמת, אני מאוהבת, ואני כבר לא יכולה לחכות ללכת לעבודה מחר!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: