כבר מזמן רציתי לעשות את זה אבל איכשהו, אף פעם לא יצא. אבל עכשיו זו ההזדמנות המושלמת. ט"ו באב. סמוך לעוד תאריך חשוב קטן...
לפני בדיוק 3 שנים התחלתי לדבר בפייסבוק עם בחור אנונימי לחלוטין.
למדנו באותו בית ספר, הוא היה חבר של אחת הבנות מהכיתה שלי לחודש בערך חצי שנה לפני כן, וכנראה בגלל זה היה לי אותו בפייסבוק.
ואז איזה לילה אחד בחודש יולי, השעמום של לילות החופש הגדול, גרם לנו לפצוח בשיחה. שיחה של כ20 דקות. ברובה סמיילים ממש מגניבים שהיו לי במסנג'ר האהוב שלי (ז"ל) באותה תקופה. איכשהו, היא זרמה, בזכות קצת בדיחות והמון סמיילים מגניבים, ואז היה צריך לעצור ו..לישון.
לא חשבתי שנדבר שוב, כי היי, זו באמת הייתה שיחה מפגרת. אבל היה שם משהו. מהרגע הראשון היה שם משהו.
ו...דיברנו למחרת. וגם ביום שאחרכך. וגם אחרכך. בהתחלה בעיקר סמיילים. לאט לאט השיחות התחילו לכלול גם מילים. המון מילים. באמת המון.
אתם מבינים, כשיש לך אפשרות לחלוק את מה שעובר עליך עם מישהו שלא באמת מכיר אותך ולא באמת נמצא בחייך זה יותר נוח לחלוק ולשתף. והוא גם היה האדם האידיאלי לשתף בעצם. הוא לא דיבר הרבה, בעיקר הקשיב, שעות. והוא הבין. צחק והצחיק אותי. והוא גר רחוק, ממש. והוא בכלל לא הטיפוס שלי. אז היי, הכירו את הידיד המושלם!
רק שאז...סגרו את בית הספר. והאופציה להיפגש נמוגה! או לפחות נדחתה קצת...
הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה ל5 דקות, להביא לו מתנה וברכה ליום הולדת 18 שלו. זה היה חיבוק קצר אבל הוא עשה לי פרפרים מטורפים בבטן. רמת המבוכה בינינו הייתה מטורפת. אבל היה שם משהו. כמו בשיחה הראשונה ההיא. בין הריח המתוק שלו לחיוך הכובש. היה משהו בינינו.
עברה שנה שבה דיברנו המון, באמת המון, אבל בלי להיפגש. הפכנו לחברים הכי טובים. ממש הכי טובים. הוא היה האדם שכל היום רק חיכיתי לדבר איתו. האדם הזה שאיך שקורה לך משהו, הוא הראשון שאת רוצה לספר לו! יום בלי שיחה אל תוך הלילה במסנג'ר היה יום מבוזבז. יום בלי כמה סמסים היה...לא היה יום כזה! ככל שהשיחות התארכו המבוכה נעלמה. הגענו למצב שכבר כמעט לא היו לי סודות ממנו. באמת. הוא ידע עליי כמעט הכל. את הדברים הכי מביכים שהחברות הכי טובות שלי לא יודעות עליי - הוא ידע. רק סוד אחד נשאר סוד גם בפניו.
אני חושבת שאני מתאהבת בו.
כשעברה כבר שנה של שיחות, סוף כל סוף נפגשנו. לגלידה. היה נחמד. למרות שהוא בקושי דיבר. והמרחק הפיזי בינינו היה מטורף ממש. אבל עדיין, כל אותן כמה שעות מסכנות היו מדהימות באופן שונה ומיוחד כזה. והייתה שם כימיה. והיו שם המון המון המון פרפרים בבטן. והיה כיף. כלכך כיף! שאיך שחזרנו הביתה ואמרנו היי במסנג'ר הכרזנו ביחד "חייבים להיפגש שוב ממש בקרוב!"
ופגישה שנייה. ומיד אחריה עוד אחת. ועוד ועוד ועוד. ועוד אחת.
איפושהו ביניהן הוא סיפר לי שהוא חושב שהוא מאוהב.
חכו, זה לא טוב! לאף אחד מאיתנו!
מבחינתי - זאת בטוח מישהי אחרת. אני ידידה מידי. כאילו, הוא בחיים לא יראה בי יותר מידידה.
ומבחינתו, איך שהוא הציג את זה, ההתאהבות הזו הייתה הדבר הנורא ביותר שיכל לקרות. הוא פשוט תיאר אותה כמשהו סופני שיש לחסל ולהשמיד ולשכוח כי אין, זה חסר סיכוי וזה לא טוב לאף אחד ו.. וזהו.
לא עשינו עם זה יותר מידי. הוא לא התכוון לספר לי מי *היא* ואני לא הייתי בטוחה שבא לי לדעת.
עד הפגישה ההיא. הפגישה האחרונה כביכול. שאחריה בטוח ש"נתראה רק עוד איזה מיליון שנה.."
היא הייתה מיוחדת מתחילתה ועד סופה. יומיים לפני סוף החופש הגדול. הוא לפני גיוס. אני לפני בצפר. כיתה י"א.
נפגשנו, הנוהל הרגיל; גלידה, פארק, אופיס דיפו... אבל היו הרבה יותר שתיקות מבדרך כלל.
תנו לי להסביר, כבר מהחיבוק הראשון באותו יום הרגשתי שהפעם זה שונה. הוא עומד לספר לי. לספר לי שהוא מאוהב. מאוהב בי?
וכל היום רק חיכיתי לשמוע את זה. וכל שנייה כזה "אז.....על מה אתה חושב?"
ובסוף....! הוא לא אמר את זה.
עליתי על האוטובוס הביתה, קצת שבורת לב, וכשהוא התחיל לנוע ראיתי את הבחור שאהבתי כלכך נשאר מאחור.
לא דיברנו עוד באותו יום. בכלל. וכששלחתי לו בסביבות חצות את הסמס על זה שקיבלתי את ה100 המיוחל במדעי המחשב א הוא ענה ביובש מוחלט.
למען האמת, נלחצתי. פחדתי. לא ידעתי לאן הוא נעלם לי. הייתי שבורה. והתמוטטתי למיטה בתקווה להירדם לפני שהדמעות יפרצו.
בוקר. ה31 באוגוסט. מחר בית ספר. היום הזה לא יכול להיות טוב, באמת שלא. מחר י"א. נוהל בוקר אחרון של החופש הגדול; יקיצה טבעית. לבדוק את הפלאפון - אין כלום. לקום. פיפי. לשטוף ידיים. לצחצח שיניים. לשטוף פנים. קערת קורנפלקס עם יותר מידי חלב. ומחשב.
להדליק איזה מוזיקה, סתם כדי להרגיש פחות לבד, ועכשיו פייסבוק. היי, הודעה! זה נדיר (כן, זה נדיר)
הודעה...ממנו? והלב שלי מתחיל להתחרפן. אני בוהה במסך דקות ארוכות, מפחדת ממה שנמצא בפנים, ואז מחליטה שפאק איט, צריך לקרוא!
קוראת מהר, די ברפרוף, רוצה פשוט לתלוש את זה במהירות, כמו פלסטר או שעווה ברגל; "אני כזה מפגר!... את תמיד מעלה לי חיוך על הפנים... חושב עליך... הבנאדם הכי מדהים שהכרתי... דיברתי איתך 'עליה' כשזאת היית את... רציתי לספר לך שאני אוהב אותך..."; רגע, מה?! שנייה, מהתחלה.. ושוב ושוב ושוב, קוראת בלופים, איזה 70 אלף פעם, בלי להבין מה אני קוראת, נותנת לזה לחלחל לאט לאט; מבלבול והלם זה הופך לאושר ותדהמה, הפרצוף סטלת-בוקר הופך לחיוך מהול בדמעות אושר, המילים שוקעות בתודעה שלי... הוא אוהב אותי.
אז... סוף טוב, הכל טוב? (:
טוב, זה לא באמת נגמר פה. גם לא באמת התחיל פה. לקח זמן עד שהרשנו לרגשות האלה להשתלט עלינו ולהפוך אותנו ל"יותר מידידים". עברנו המון בתקופה ההיא שהיינו לא מוגדרים בכלל. אני מאמינה שהיא חיזקה כל אחד מאיתנו באופן אישי וגם את שנינו ביחד. אני מניחה שהעיקר הוא שבסופו של דבר כן הלכנו עם הלב. ועכשיו, ממש עוד שנייה, נחגוג 20 חודשים מאושרים ביחד. עם עליות ומורדות וריבים ורגעים מאושרים של....אהבת אמת
ו..זה הסיפור שלי. שלנו.
הוא נכתב כאן כי ט"ו באב וכל הנושא של קשר שנוצר ע"י אתר אינטרנט (אהמ-פייסבוק-אהמ) וגם כי 20 חודשים וגם סתם ככה.
הוא נקרא "אהבה ראשונה" בגלל הפרוייקט המגניב ההוא של סלקום מלפני כמה שנים. וגם כי הבחור הזה הוא באמת האהבה הראשונה שלי. והוא שינה את חיי. באמת שכן. והוא אפילו לא יודע עד כמה אני אסירת תודה שהוא סובל אותי..
ואני אוהבת אותו הכי בעולם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: