לפני שנתיים הכרתי את אדם, מוזיקאי אמריקאי משונה כבן 30.התחיל בינינו סיפור אהבה מוזיקלי, רגיש ומקסים.
הוא כתב עליי שירים יום ולילה, כל יום קיבלתי שיר אחר עליי, גיליתי דרכם דברים על עצמי.
לא ממש ידעתי שאני יכולה לשיר או לכתוב שירים אז, לא ידעתי הרבה על עצמי בעצם.
ואחרי כמה שבועות של היכרות איתו, הנשמה שלי נפתחה בפניי, ראיתי כמה יש בי וכמה אני יכולה.
התחלתי לשיר את השירים שלו, הוא נתן לי להקליט להם גרסאות כיסוי.
אחרי ששרתי כל אחד מהם אינספור פעמים, רציתי כאלה משלי.
התחלתי לכתוב שירים משלי באותה תקופה, תקופה כזאת יפה.
נתתי לאצבעות שלי לתקתק על המקלדת, ולמנגינה לזרום לי בגרון, לפי הקצב.
אחרי מספר חודשים כבר כמעט וכתבתי 100 שירים, את כולם רק הוא קרא.
לא ידעתי שאפשר להביע רגשות ככה. באמת שלא ידעתי.
כתבתי שיר על כל מי שנתקלתי בו, על כל מה שחשבתי, על כל מה שרציתי, על איפה שאני נמצאת.
אני מרפרפת ביניהם מידי פעם, ורואה את החלומות שלי מאז, מהיום, את התקוות והייסורים.
אני עוברת וקוראת, קוראת הכל, שוב ושוב.
איך רציתי בשיר אחד לעבור לגור באלסקה, ובשיר אחר רציתי לרקוד עם העצים ברוח.
איך חשבתי כל הזמן שפעם היה יותר טוב, ואיך לאט לאט המחשבה השתנתה וגרמה לי להבין שגם היום לא כזה רע.
אני קוראת על כל המחשבות והתחושות שלי מאז דרך השירים, אני לומדת להכיר את עצמי, את עצמי מפעם.
שמתי לב שרק בזכותו אני כותבת.
הייתה תקופה ארוכה של כמה חודשים שלא יצא לי לדבר איתו בהם, ובחודשים האלה לא כתבתי בכלל.
ישבתי מול המחשב ותהיתי, למה לא יוצא ממני כלום? מה השתנה?
ועכשיו הבנתי, זה רק בגללו, רק בגללך, אדם.
היום הוא הציע לי להקליט איתו דואט, ושנתחיל לשיר ביחד.
אני חושבת שתמיד רציתי את זה, ותמיד פחדתי לבקש.
תמיד רציתי לשיר ולהתפרסם בזכות זה, מאז שאני מכירה אותו.
אני מקווה שיום אחד, אולי בקרוב ואולי לא, אני אפרסם כאן את השירים שלנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
