"כל המאמין שלא ניתן לשנות את ההיסטוריה, מעולם לא ניסה לכתוב את ספר הזיכרונות שלו." - הזקן

החרדיות האלו סומכות על כל אדם (יהודי העיקר) זר. עולה לאוטובוס עם עגלת תאומים כפולה. משאירה אותם איתי.

שואלת תוך כדי הליכה אם זה בסדר. אחד מציץ אחורה במבט תוהה, אני מחזיר לו פרצוף פעור עינים כמוהו. 

הנהג אמר לה לשלם עליהם. הלכה וחזרה והלכה, החלפתי כמה פרצופים בינתיים עם השואל. השני היה בסדר עם החלטת אימו.

מניח שזה המעשה הטוב ליום שלי. היא עדיין דוקרת מבחוץ, לא ידוע אם מחפשת דרך להרגיש טוב עם עצמה ומה שעשתה החליטה ופגעה בשנינו

או שבאמת יש משהו שמסרב לומר בגלל אגו ופגיעה שהיא באמת לא סגורה ושוקלת לרפא ולהמשיך ביחד שהיה מעולה לי ופחות טוב כנראה לה.

לא נתקלתי בזה בחיים. מה עושים עם מישהי שאומרת שהיא לא תאהב ככה יותר בחיים? שהיא תאהב לנצח (למרות שהיא ניסתה לאזן את האמירה

הזאת אחרי, כשאני בטוח בכך ובדבריה פחות)? שבועטת אותך כל פעם כואב יותר כשמתראים לקצת, ועדיין זורקת אמירות ועושה מעשים כדי להתקרב,

ולקרב מבחוץ? לא מנתקת מגע עם מסך עשן ונעלמת 100%? ועדיין טוענת כל פעם גם שרוצה לבד וגם שמתגעגעת וחושבת?

וזה מיוזמתה כל פעם, אני בשלי משדר לה את היציבות הרגשית והבטחון שלי באהבה שלי אליה. ואם זה כואב לה אז אני נעלם. ואם היא רוצה

אז אני קיים. לא ברור, משחקים של גדולים. גם לאהבת חייך צריך לשדר רצון ומצד שני להבהיר שלא יהיה כאן משהו חונק נזקק במסווה רומנטי

אבל לא בריא של "אני לא יכול בלעדיך". קשרים גדלים עם חמצן של אמון, מרווח, ובטחון רציף באהבה. ולא הצמדות תלותית חזקה.

חג שמח של מעשים טובים ואולי עוד איזה גשם טוב לנשמה לשבירת חמסין לפני שנכנסים לאפור וצהוב של קיץ מזוהם.