אם יש חתיכה אחת שכל הבנים בתיכון מסכימים בצורה אבסולוטית שהיא מספר אחת בDO TO LIST דהיינו מלכת התיכון, ונהייה לה חבר. אחר כך עוד אחד ואז כולם מתפצלים להמשך החיים, והחבר השני שלה מת בצבא, ונדפק לה קצת השכל, והיא על כדורים שהיא רוצה להפסיק וטיפול שהיא יודעת שהיא צריכה ובגלל זה היא לא רוצה, והחיים נמשכים.
ויש לה חתונה אבל מבפנים היא על הקצה כמו שתיה מוגזת שנסעה לאירוע בטבע בדרך עפר על נגרר שמחובר לטרקטורון ונהג שיכור.
נהיים לה ילדים אבל רק כי צריך, והיא מתגרשת. ועוד פעם אחת מתרגשת ומתגרשת כשהריגוש נגמר.
והיא נהיית אובדנית, היא מפנטזת על האקס, יריב, ועל האקס השני אילנה שעזבו אותה כי הם היו טובים מדי בשבילה. והיא מנסה להתאבד.
וברגע הזה טליק מגיח מהצללים בהם חיכה כל השנים. והם נהיים ביחד, והוא יכול להיות ראשון בטבלת המובילים כי עכשיו יש לו את המפתחות של השרת. והוא השרת, אבל כולם כבר סיימו את התיכון, ואף אחד כבר לא כותב ואף אחד בחזקת שתיים כבר לא מגיב. אז אתה לא מלך התיכון, והיא כבר לא מלכת התיכון. אתה פשוט ההוא שחיכה מספיק זמן שכולם יקחו חתיכה מהחתיכה, ונהנה מהמעמד בזמנים שכבר אין מעמד להנות ממנו. תרומה לישראבלוג? בשנים מסוימות אפסית, בשנים אחרות משמעותית. כתיבה איכותית? זה עניין של דעה סוביקטיבית, אבל לא. אם תשאלו את טליק. מעולם לא הגיב לו מישהו אני פה כי אתה כותב נפלא, יצירתי מוכשר, יש לך נקודת מבט ייחודית ויצירתית. לא. אוהבים כי מכירים. מכירים כי הוא האחרון שנשאר ברצף, להחזיק את הידיים מתוחות לצדדים או תלויות במתח זה אולי חלק מאימונים של חברות שמאמנות לגיבושים, אבל זה לא חלק קריטי של אף גיבוש.ואם נשארת אחרון וניצחת זה לא אומר שאתה צנחן וזה לא חלק מתחרות האיש הכי חזק בעולם.
אבל הוא ניצח כי הוא חיכה אחרי כל אלו שכתבו כאן וזכו לתהילה, וכל אלה שתרמו כאן ונמאס להם והמשיכו הלאה. ועכשיו הוא יכול לעשות בה מה שהוא רוצה, למחוק חשבון של בלוגר ותיק כמוני רק כי כתבתי שהמלך הוא עירום, והיא? חתיכת מטלית שסחבה (הרבה שנים).
אנשים הפסיקו לקרוא, להגיב, להיות אנושיים, לדווח על אימואים מסכנים שמחוסר צומי מאבדים להתאבד, שמנות שנהיו אנורקטיות ומאיימות להעלם, בחורות הפסיקו להפגש עם זרים או להגיב לחרמנים למייל, חרמנים מוצלחים שהתאדרו לכתוב רק על מעלליהם הפסיקו לקבל סגידה ובקשות "בתק אותי" למייל, אושיות רשת הפסיקו להווצר כאן, הכל נהיה יותר מדי מהיר, אנשים סגרו את הדלת על כתיבה שמזמינה אחרים אל חייהם, יריב מכר את העסק וכל האחרים היו סתם שזכו לחתום "ההנהלה", נענע ניסתה להפטר ואמרה שזה קשר סבוך ובסוף ערוץ 10 החליט שאין לו זין להיות תפרן יותר, ביבי החליט להפטר מהטלוזיה ואני הפסקתי לצפות בה עוד לפני כולם, נשארתי עם הספרים והמחשב. כמו כולם אחרטט לסיכום שוב על עצמי ולא על כולם...
לא השכלתי או ניסיתי מספיק ליצור כאן אינטרקציה מעבר בכל שנותיי. הדבר הלא מוצלח הזה (מונה הכניסות יעיד) הוא הדבר שהתמדתי בו הכי הרבה בחיי לדעתי. הבלוג הראשון כמובן היה הכי מוצלח אבל לאחר שניסיתי את האתר ושכחתי לאחר פרסום 1 את הפרטים הוא נעלם לנצח. כאן את הכשל הזה הייתי צריך לשחזר כשנמחק כשהייתי בחו"ל לדעתי. עשיתי כאן את חמש השניות שלי כסלב כמה פעמים, בתחילה בשימוש בשם game over שנורא אהבתי וחיכיתי בסבלנות שסלב ישן נושן כאן יעלם והכינוי יתפנה (פעם דברים עבדו אחרת). בעצם הייתי טעות במספר אבל כנראה שנשארו בגללי. לאחר מכן בזכות הצילומים, וגם כמה פעמים בזכות הכתיבה.
מודה להוריי סבי וסבתי וסברי מרנן, לחיים יחי המת, ישראבלוג-זומבי החדש, תלוי בארכיון כמו שלד אנושי מפלסטיק בתיכון. אף אחד ממנו לא ילמד אבל מדי פעם איזה פושטק ינסה לנצל אותו לאיזו גחמה או גיחוך, להסתכל איך היינו פעם. כשעוד הרגשנו, והיה זמן לעצור לנשום להגיד איזה מסריח כאן, להסתכל בעיניים, להתאהב רק בכתיבה של מישהו או להגיד וואללה נשמע בדיוק כמו השכנה ממעלה אולי זאת היא, ולעקוב עד שמתבדים. לצחוק בקול אל תוך הלילה.
עכשיו הגיע זמן מחזור ישראבלוך הזקנים האחרונים ששרדו להמשיך הלאה, כרגיל לעבוד ללמוד או לגדל ילדים או נכדים או למות בשקט. שונא אתכם הילדים של פעם שהייתם קטנים יותר כאן והייתם מציקים יותר, עכשיו אתם כותבים שהייתם כאן שנים ואיזה עצוב שנסגר,
ומתגלה לפי פוסט לפני שרק לפני שניה השתחררתם מצה"ל ואתן בנות כמובן, אז אתן רוב הסיכויים בנות עשרים וחצי שפריץ זרע של גמירה מוקדמת. לא, אתן לא גדלתן כאן. אתן עדיין גדלות, מקווה שעם השחרור התחת לפחות יפסיק לגדול למען
בחורי ישראל. גם אם כתבתן כאן ב2004 הייתן מעצבנות ולא משהו-משהו. ותמיד תזכרו שאני חותך סלט טוב יותר, מצלם טוב יותר, גרוע יותר בפוטושופ כי התמונה עצמה יצאה בסדר. הילדים אוהבים אותי יותר, החיות שלכן באות אליי במקום אליכן, ושאתן לבד כי אתן במערכת יחסים עם הסלולר שלכן שגם הוא כמו האוננות הורבלית כאן, תמיד מוחזק אצלכן כמו יד ימין. לסיום, אתן לא גומרות יותר טוב מהדגדגן או יותר בקלות ממנו, כי ככה זה אצלכן או אצל נשים. אלא כי ככה התחלתן לגמור, כשהתחלתן לעשות ביד.
תשארו עם ראש פתוח ואיברים טובים יבואו. אל תתאפרו, תסתכלו למישהו בעיניים ותבקשו ממנו שיצלם, סלפי זה רפש. לנסות להיות סקס והעיר הגדולה עם בגדי קסטרו ודיזינגוף ברקע זה עצוב שזאת שאיפת חייכן. תתלבשו נשי, תהיו שמחות ותחייכו טבעי אנחנו רק רוצים מישהי טובה שהיופי מבפנים בלי פלסטיק מבחוץ ומבפנים. ותהיו יותר יפות, אם אתן יותר יפות כמו שאתן רוצות להיות, אתן יותר בטוחות בעצמכן ואנחנו יותר רוצים להיות אתכן. תרזו, תסתכלו על נשות אירופה ותבינו שאין תירוצים. לא צבא, לא ללדת ילדים, או תואר. תרזו או שתמצאו מישהו שסבבה עם זה. גם כשאתן רזות כמו שהייתן רוצות אתן מרגישות יותר נחשקות. אם אתן בנות 24+ גרות לבד ומאמצות כלב גדול זכר, כושיליראבק אל תתנו לו שם של בחור כמו "מייק", "טוני" כמו הטלפון זה נראה כאילו אתן תוקעות עצמכן עוד יותר בכח לבד אבל עם כלב. תנו לו שם של כלב ותשאירו מקום לבחור בחיים, שגם כמו כלב לפעמים אנחנו אוהבים כשקוראות לנו ומכשכשים לקראתכן בזנב.
לסיכום שוב חפרתי והצעירים לא קוראים, מצטער אני זקן, מסביבי כולם עם הראש בביצים או ביציות במסכים ורק כאן אני יכול סוף סוף לדבר. לזקנים טיפ כשהילדים בגיל ההתפגרות- תאמצו כלב, שמישהו אחד לפחות בבית יהיה שמח כשאתם נכנסים.
בקשר אליי שוב אסכם...אני כבר מלאן שנים מחוץ לבית האם, פוגש אנשים בגילי שמעולם לא גרו מחוץ לבית. עידן ה"נדלן נהיה יקר כאן" פגש אותם והם סגרו עליו הדלת, הם עדיין גרים עם אמא, חוסכים לבית משלהם. עם תואר, עבודה, ורכב לפעמים. אני אומר לכם בהצלחה! אולי הייתי צריך גם. אבל עדיין אנשי הדור הישן מסתכלים עליכם ברחמים שאחרי הצבא נשארתם ילדים וחיילים של ההורים. בית ורכב בישראל מעטים קונים לבד, הרוב פשוט נולדו להורים עשירים. תהיו טובים ויהיה לכם טוב. ציני זה נחשב שנון ואינטל' אבל זה רעל לנשמה. תצאו לפעמים לטבע ותשאירו את הטלפון כבוי.
אל תתקשרו אל הבן זוג על הבוקר, לא בבוקר! כל הבחורות שרוצות בחורים טובים, תפסיקו להגיד כן למניאקים שמזיינים חרא זורקים אתכן כמו חרא ואחר כך נותנים כיפים לחברים החראות שלהם על הסיבוב שהם רכבו עליכן. ותבינו שהטובים עסוקים, בהגשמה עצמית, עשיה חברתית, פעילות ערכית עם ערך מוסף ושאין לנו זמן לבזבז על בחורות שרוצות בחורים טובים, שיתנו, יבואו, יעשו מה שהם מבטיחים, ישלמו ויביאו פרחים ומתנו אבל לא רוצות לתת או לא יודעות להעיד אותו דבר על עצמן. שהן יודעות לתת הרגשה של בית בדקה, לצעוק עליך להוריד נעליים, לתת לך נעלי בית, מגבת, שיהיה ריח של משהו ברמה יותר מורכבת מטוסט, חביתה, פסטה או מנה חמה מתבשל ברקע. להראות לנו שאתן יודעות לגדל חיים עוד לפני הילדים, יש לכן עציץ בריא, כלב שמח עם שם של כלב (דירבאלק! אם קוראים לו רובין אני שם נעליים, מפליץ בסלון והולך) ושליד המיטה אין מקום להוריד איזה תוספות שיער, עדשות צבע, או חזיית פושאפ. זהו גיליתי לכן את משמעות החיים, אנחנו רוצים אתכן נשיות יותר, שוות יותר, ושהנתינה תהייה הדדית. אתן יכולות
לזרוק את קברי הצדיקים, מגזין לאישה ואת העצות של החברה השרמוטה שיודעת להשיג בנים אבל גם לזרוק אותן בקצב.
ובקשר אליי, אני עדיין נראה כמו לפני 10 שנים, קצת יותר משקל אבל הוא הלך למקומות הנכונים. אני עוסק עדיין בספורט איכשהוא עם כל ההייטק והאקדמיה. אני אוכל בריא יותר אבל בגללי ולא בגלל סרטון אפרוחים או כי אני אתאיסט אבוד שחושב שטבעונות זה להחזיר בתשובה החדש. אני חילוני, אחד שיודע. אחד שזוכר. אני עדיין חי, רק עכשיו מכיר הרבה יותר אנשים וחברים מתים. מקיץ 2006 ראיתי איך נשבר לכל עם ישראל מכל שכנינו. שלא תעזו לעולם להגיד יותר בחו"ל שאנחנו יותר טובים מהם ולצטט את גולדה שיהיה שלום כשהם יאהבו את ילדיהם יותר מששונאים אותנו. להזכירכם כבר היו יהודים טובים ששרפו תינוקות וילדים רק בגלל שהם ערבים מוסלמים ושיש מוסלמים שהיו בעזה ב2014 על מדי צה"ל. וזה יותר ממה שרובנו עשינו. יש כאן עם שלם שעשה מגלעד שליט סלב ועכשיו אתם מנקים את הטוסיק עם נייר טואלט שיותר חשוב לכם ממה גלעד שליט עושה עכשיו.
יש כאן דור שלם של בחורים מאלו מעליי שכבר היו בסדיר בלבנון 2 ועד קצת מתחתיי שכבר היו בכמה מלחמות או מבצעים וקיבלו אצבע בתחת מבנות זוג לשעבר, מהמדינה, מהאקדמיה ומכל העולם על זה. דרוזים משוחררים צעירים ממני קונים בתים בשכונה לחיילים משוחררים. כל הילדים רוצים להשתמט, או להיות בשייטת מטכ"ל. לא אכפת לי שלמפגרים שהבהילו ילד קטן ממשפחתי יש הורים והם בעצמם רק ילדים, אם אי פעם אראה אותם (בלי תחפושת הליצן) אני אבעט בהם מספיק חזק לוודא שהם סוף השושלת ולא יהיו בועד הורים.
סיימתי את הnight ramble, ישראבלוך סיים לגסוס. אפילו הפשרתי את כל המנויים (מצטער, הייתם חלק מאוסף אישי של מוקפאים). לא יהיה לזה המשך, אני כבר הוצאתי ספר, אתם כבר מזמן לא מגיבים כ"כ בישרא או בכלל. גג עושים לייק לתמונה שכתוב בה אוסף מילים של משפט חזק, ובמקס מכורים לווצאפ. מעולם לא הייתם תולעי ספרים. לעוד תובנותיי וממצאיי מחקר הזוגיות והמין השני תחטטו כאן.
היו שלום ותודה על הטופואים. ליצירת קשר....אנא ערף...
פעם הוא נראה כך:
וכיום הוא עדיין נראה כך.
אולי קצת ככה:
הבלוג מזמר לו בעוד הוא האחרון שמכבה על עצמו האור בלועזית:
ולאלו שתרגום גוגל כבר הרס להם האנגלית:
שבו הבנים, שב השבוי, הבלוגרים הפסיקו לשוב לבלוג, לכלב יש שם של כלב, מקסימום "מקס". ארה"ב כיבתה האור גם באפגניסטן וישראבלוך מפסיק לחרחר. טוב למות על החרב מלחיות על הברכיים.
מה עם כל העשרות ומאות שלעולם לא אדע, אם זה מישהו שהכרתי, שפעם צחקנו ביחד והיינו קרובים עד שגלי החיים לקחו כל אחד לדברים אחרים. אף אחד בימינו הוא לא חבר רע. כולנו עמוסים, לשמור על קשר חברי טוב וקרוב כשרחוקים ועסוקים דווקא די קשה לרוב האנשים עם כל הטכנו' ה"חברתית" המרחיקה הזאת. יש מאות אנשים בארץ מאושפזים כדרך קבע, צמחים בדברים שלא אוזכרו בחדשות, אירועי לב, נסיונות התאבדות, תאונות דרכים משעממות, פצועי פיגועים וקרבות, שמשותקים למיטתם או לגופם ואינם מתקשרים עם הסביבה יותר.
פעם הם היו אני ואת. הם היו צעירים ויפים והיו להם הורים וחברים וחיים עסוקים, והיום הם רק נושמים, קקי, צנרת שמחזיקה אותם חיים. ואני לא יודע למה הוא לא מתחבר יותר, ולמה היא לא עונה למייל, ולמה הוא נעלם ממפגשים, והאם בסוף היא באמת התחתנה או נשארה רווקה.
ברשת הכי אנטי חברתית יש מאפיין בהגדרות שלכם. ניתן להגדיר מישהו מהחברים שאתם סומכים עליו, וכך הם כתבו שם אנשי החברה שאתם בוחרים בו לנהל את חשבונכם לאחר מותכם. הוא יוכל להכנס לנטר דברים מסוימים ולא תהיה לו גישה לדברים אחרים. וכך תוכלו להשאיר פתק לעולם גם אחרי שלא תהיו בו, שזה לא שאתם מסננים, אתם פשוט מתים. חוץ מההוא שתהה איפה אתם לעיתים ואתם בכלל לא קרובים, רציתם לומר לו שבכלל לא חשבתם עליו ושהוא סתם בפיסבוק כי יש אנשים שלא נעים למחוק, או לא לאשר, וכדאי שיפסיק לחשוב על חברים ומכרים מהעבר. חבל, אומרים על אלו שמתים...
אני חושב שעדיף שלא היה קורה ביננו כלום, לא אז ולא הקשר שעכשיו נגמר וזה כבר תכף חצי שנה העכשיו הזה. מסכנה שנפרדה ושברה לעצמה את הלב, כל פיפס כתבה מילה לעולם לא התקשרה, ועוד התפלאה כשבטקסט יותר קל גם לה מנופת צופים להפוך ולהוציא דברים חמוצים. ושנשבר לה הלב, מלדבר. זה בא ביחד, עם לא להגיד סליחה כלל.
ולא לקחת אחריות על מעשים של גועל. ועם כמה שלא בא לה... על כל הבנות שעכשיו ישבר או יחמץ בקרבן משהו, כי לא לנשים לוקח יותר זמן בימינו להתגבר. מדעית זה לגברים. וכל הנשים האלו שמשום רוצות. כשאני בזוגיות,
ואתה יוצא החוצה ומתהלך בתחושת שליחות שיש מישהי שמחכה, הן מריחות את זה ומביטות. ומשום מה גם כשאתה לבד, מדמם ומשאיר אחרי שבילי ביאוס, והן רוצות. המספרים עולים, הקטל ממשיך. מרגיש כמו תאונה ממשיך להתנהג רגיל, אולי זה השעון הביולוגי, אולי זה האתגר, אולי זאת
תחושת חיות אדירה של רגש, שהן חושבות שיוכלו לקפוץ עליה לשים אוכף לשייך ולומר שכל האהבה הזאת משויכת להן עכשיו.
אבל עכשיו הן נחמצות. מנסה וטועם ונשאר ומחזר ומנסה אבל בסוף יודע וכולן יודעות. הן לא היא, הן לא חצי אפילו. כמו שביל קליפות תפוזים. קילפתי השקעתי טעמתי, אמרתי מראש המצב כרגע שבור מבפנים, לא מתקתק, מאחר לכל מקום. מתעורר פעמים ביום.
בשעות הלא נכונות. עייף כל הזמן. משקיע מנסה, רק עטיפה. אתן לא היא. היא לא עצמה גם יותר. משהו בה החמיץ ומסריח. מלב שנחנק על ידי מוח
שעל כל דבר ישר יקפוץ ויגיב "אחד שיודע". קחי אחריות שקית וכפפות, ונקי את שביל קליפות התפוזינות. תדברי ותתנצלי אולי בפניהן.
ותגידי להן שנשבר לך הלב מהן. אבל אין לך שייכות ובעלות על מי שזרקת, ועוד אמרת לו שאת לא חייבת לו כלום. קיץ קריר ושפוי.
גם כשזקנים יש פעמים ראשונות, והן לא איתך יותר. כמו פעם ראשונה לחיות לפי חוקי הג'ונגל ולשכב בפעם השלישית.
זמן טוב להכריז שוב על חודש נתק. אחריי חודשים שמרגישים כמו שנתיים שכל פעם אני או היא יוצרים קשר.
אם יהיה לי מה להגיד, אכתוב. לעצמי. על נייר. לא לעצמי באתר שכולם כותבים וכבר לא קוראים. מקווה שלא תהיה סיבה בירוקרטית מצידי להודיע משהו
או גחמה רגשית שלה להגיד משהו, ושלא יהיו פיגועים והרוגים שהיא תחשוד ותהיה חיבת לשאול אם אני בסדר, ולסובב עוד איזו אמירה שלי מהלב
לאיזה משהו סרקסטי. ואחר כך להגיד מהלב שלה כמה חסר לה בן אדם שאמרה שהיא לא רוצה עוד.
כשבן אדם מעוות המציאות בתחילת קשר זה כי רוצה בקרבתך, ואחר כך היא מעוותת לרעתך. אבל כל ההכרזות, ההשקעה, הידיעה שהיא לא מתכוונת להחזיר חובות ולפדות הכרזות שלה, וההחלטה ההכרזה האחרונה היא די. כשכל הזמן זה בוא נעשה ככה ואני לא יכולה לחכות כבר לשלב הבא וההוא.
מה זה שווה? אף אחד לא יצבע עבורך את העיר בלבן, יוריד את הירח מאתר הזמנות מסין, ישבור לך את החלון בלילה שתפסיקי לנחור ותראי איך כל הכלבים והשכנים מייללים שיקראו למשטרה מזיופי שירה וגיטרה. כשבן אדם שם את כל ההכרזות והתכניות לעתיד, בהחלטה חד צדדית של מספיק.
אני אומר משהו פה נפגם. אני לא מקבל את זה יותר חד וחלק, אנחנו בוגרים ומבוגרים, מי שבחר מישהו ומשהו, ולא בוגר מספיק להגיד בזמן
יש כאן משהו שמציק, רק יתן לו להבנות. וזה נבנה ומתנפח, ואז קם אחד ואומר די וביי. לבד. חד צדדית. ואם אותו אחד גם מתישהוא ציטט
שני הפנסיונרים שלא התגרשו והתרגשו כי בזמנם היו מתקנים דברים...אז יש כאן משהו לא אמין ולזה אני אחזור כי היה טוב, רק אם יסכימו להיות בוגרים
איתי. ולהפנים שכל הזוגות שמאוהבים בתמונות והולכים יד ביד? כלום לא בא להם בקלות, אם זה בקלות? עוד חודש יפרדו. רק מי שעובד גם אחרי
העבודה קוצר הפירות לאורך השנים. ההסכמה והקלות היא בפשרה ולדעת שהחיים כבר מסובכים, אז למה לסבול? ולבכות שלא קיבלתם שום דבר
בקלות בחינם? תעבדו ותהנו, ותלמדו לראות הטוב שבחינם.
הפתעתי עצמי ברצון שיהיה לה טוב, ואם אני לא אז אתרחק. חלמתי שיש לה מישהו אחר. אני לא מתחרט על דברים שאמרתי ועשיתי.
לא ניסיתי כמו שאמרה להתעקש על ליבה הסגור והשבור מחיה ועברה. ניסיתי רק לאהוב אותה, לא התמודדתי עם הקשיים שחשבה שיהיו,
כי זה היה פשוט טבעי עבורי לאהוב אותה. עם כל המחסומים שלה, לא ראיתי אותם, רק אותה. מההתחלה היה לה קשה עם השלמות שבבחירה
שזה אני. פולנים כולנו, ואמא שלנו בתוכנו. והם והיא משפחה כל כך חולנית. עדין שלם עם הבחירה בה. גם אם חס ושלום יקרה משהו
אחרי 10-20 שנה. מעדיף להיות איתה ולהקדיש גם את השאר לאחריה. יש כאלו שלא צריכים אחת בכל נמל. מספיקה אחת. וכשהיא נפטרת
ממשיכים לקום כל בוקר ולשים את המדים, לא מחליפים. אחת כמוה.
אני רואה לאן העם והמדינה והצבא והעולם ואלו שמרוויחים ממלחמה הולכים ומביאים אותנו, אני כבר לא יודע מה יותר מפחיד.
ההפחדות או האדישות. אני לא מתחרט שהתעקשתי לא להיות במשרד עם בנים אשכנטוזים ועירנקים פלצנים להחריד. ובנות שבוכות לאמא
שתצעק על המפקדת. אני לא מתחרט על לרוקן נחיריים משחור וירוק וחום של שבועות מלאי מדבר ואבק עם צעד. וכאבי כתפים, וגב.
ולכלוך שמנוני כמו מוסכניק, ולהתנדב לסחוב דברים מתכתים אחרים שאפילו לא יורים אבל אולי מסרטנים.
אני לא מתחרט שלא הצטרפתי למרד קטן שכלל השלכת פק"לים ונסיון לצעוד הביתה.
אני לא מתחרט שירדתי מהאוטו לפני 10 שנים ולא הקשבתי לאבי שאמר אנחנו לפחות הלכנו אחרי שרון. אחרי מי תלכו? אולמרט?
בסוף אתה לא הולך בשביל החברה (כיום במיל'), אמא, ועם ישראל. אתה לא יכול אפילו להרשות לעצמך לחשוב עליהם לפעמים.
לא מתחרט על פעמים שאנשים הפליצו מהפה בשביל אנשים ונשים שלא יראו אחר כך לעולם, כן הייתי טיס טנק בשייטת.
והעדפתי לשקר או לשתוק, לקבל פרח ממישהי רק כי כנראה נראתי יפה כשעייף בירוק זית. סיפורים מובילים לריצה לשירותים
לשחרר דברים מלחיצים שעולים.
החברים, בשבילם הולכים. להיות איתם. בשביל הארץ. ולא משנה אם ירושלים שלנו או מחולקת. לא בשביל המדינה. לא בשביל
שחתכו לי ללא הסכמה בכתב אחרי 8 ימים לתפארת מדינת היהודים. בשביל הארץ, שטיילתי והכרתי דרך הרגליים. לא משנה
אם עצרתי לנגב חומוס בכפר, או חזרתי דרך ת"א. האדמה. שגם את החלק היפה כמעט שרפו לגמרי לפני 10 שנים.
הרבה שנים בכלל לא חזרתי לטייל שם. זה תמיד נראה קרוב מדי לסיכוי לעלות לאיזה מצפור ולראות יותר מדי.
אולי איזה שם הנצחה במצפור. לפני כמה שנים בתקופה הזאת, באמצע הלילה במיטה של חברה (כיום במיל') כשכל המשפחה
עד הקטנה שבגן בבית...קפצתי מהמיטה וצעקתי "לאאאאא". מיד קפצו עליי זוג ידים ואמרו שששש והחזירו למאוזן.
לפני מעט שנים, התעוררתי אחרי שקפצתי מתוך שינה כמה פעמים ונתתי אגרופים לחיברה (כיום בטיזי), באימה שאלתי למה לא
העירה אותי, וביקשתי סליחה ואמרתי שזה לא קשור לכך שהיא בת-עולה ביום יום ובחיינו תחת אותה קורת גג, פשוט
חלמתי שעולים עלי בלינץ'.
רק לאחר שזה קרה התיעצתי עם מישהו מהחברים שהיה מספיק זקן כמוני ולא כמו החדשים שלא ידעו מה לומר, ואמר
אז מה עוד חדש? בטח שלא אצלו. למה אנחנו חושבים על אותם דברים? מועסקים על ידי הם עד שצריך לחרבן אותם החוצה
בשינה כדי שלא נחשוב עליהם כל הזמן בערות? הרשות נתונה והכל פתוח בידינו. אבל לא יוצאים לחירות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
