| 8/2011
המקום שלי תמיד כשיש לי דיכאון לא מוסבר אני בורחת,
בדר״כ זה למקום הפרטי שלי,
חורשה ירוקה,עם שדה פתוח,שביל אפר חשוך,ושמיים מלאי כוכבים
כמו בסרטים,מבודד שם אין נפש חיה לפעמים עובר שם איזה חתול סהרורי
אני בורחת לשם כי הכי לא מציאותי לי שם,אני מרגישה באיזה סרט אמריקאי
אני שוכבת על הגב ומתנתקת מעצמי
וחושבת,מעשנת.. בעיקר חושבת
על מה ולמה אני מבזבזת את החיים שלי? את הילדות שלי? את כל היופי שבגיל הזה..
ואז אני חוזרת הביתה והמציאות מכה בי במהירות שנות אור
אני כבר לא רוצה להיות רזה.. אני צריכה את זה כמו אוויר לנשימה
זה מוטמע בי
זה כבר לא חשיבה רצונית כמו פעם
זה מלווה אותי בלי רצון לחשוב על זה, בלי כוונה
גם כשחשבתי שיצאתי מזה
זה שם.. איך זה שם?
להקיא, לא לאכול, בולמוס
חשבתי שעברתי את זה שהתגברתי, שהתבגרתי
שאני כבר לא במקום הזה יותר
דפקתי לעצמי תמוח
דפקתי לעצמי תחיים
עץ עקום אי אפשר לישר..
| |
|