| 7/2010
אמת.
במרוצת השנים, אני מגלה בכל פעם מחדש שהמושג אמת הוא מאוד סובייקטיבי.
כל אדם מגדיר מחדש את אמירת האמת, ואת קיומה, לפי זהותו וערכיו. מה שאמת בשביל אדם אחד, יכול להיות סילוף חמור שלה בשביל האחר.
וזה די נוגד את העניין שהאמת אחת ואוניברסלית, לא כן?
אנשים מתייחסים לאמת, בתור משהו שעלול להועיל\להזיק להם ולאנשים מסביבם. למה?
למה לא להיות כנים, להגיד את כל מה שבאמת רוצים להגיד? כאן בדיוק מתחילה הבעיה.
כל מה ש"רוצים" להגיד ואנחנו ממש לא רוצים להגיד הכל.
יש כל כך הרבה דברים שכדאי להסתיר.
כל כך הרבה מחשבות שעדיף לחשוב לשכוח, ולא להעלות מתחת לפני השטח.
כדי לא לפגוע, להרוס, להשמיד, לקרוע או לפרק את מה שהיה טוב עד עכשיו.
"אל תגידי כלום, עדיף לשתוק, זה יעבור."
אמירת האמת אמורה להיות המצב האידאלי. המצב שמקשר בין שני אנשים, ו\או מנקה את מצפונו של הדובר.
אך ברוב הפעמים המצב אינו כל כך שחור או לבן.
אנשים רבים אומרים את האמת כדי שיעריכו אותם על אמירת האמת, כדי לצאת מידי חובה, להמלט מצרה או כדי לפגוע באנשים אחרים.
אחרים משנים חלקי אמת, כדי להתאימם למציאות כלשהי שברצונם ליצור לעצמם, או לסובבים אותם.
ויש את הטובים ביותר, שמשכנעים את עצמם במשהו, והולכים איתו כאילו הוא האופנה החדשה של האמת.
אני מודה, גודלתי על ערכים של אמירת אמת וכנות. ונחשו מה, לא פעם אחת, לא פעמיים, וגם לא חמישים, שמצאתי את עצמי במצב של סילוף האמת, עיוות המציאות, או הסתרת מידע שאינו אלא שיגעון חולף.
שלכם,
dream girl.
| |
אני לא מבינה את זה.
באמת.
אני לא מבינה אנשים שלרגע אחד מוכנים לתת לבנאדם אחר את כל החיים, וברגע שאחרי מתייחסים אליו, כאילו היה שקוף, בלתי נראה.
זה משגע אותי.
זה פשוט מוציא אותי מדעתי! ואז מחזיר אותי אליה מאוד מהר. שם את הכל בפרופורציות הזויות של כלום.
כאילו כל מה שהיה שווה לשום דבר. אולי אפילו קצת פחות מזה.
עמוסה בעבודה, אני באמת לא יודעת מאיפה כל העבודה הזאת הגיעה.
מרגישה לבד (למרות שאני באמת לא צריכה להרגיש)
סוג של ריקנות כזאת, שלא באמת אפשר למלא במשהו.
מעניין אם מישהו אי פעם הצליח למלא את הריקנות שנפערה בו.
הכתיבה שלי מטיילת כרגע בין מחשבות רנדומליות זריזות וחמקניות, לחשיבה עמוקה ומדוקדקת. וזה מבלבל נורא.
dream girl.
| |
אחת.. שתיים.. שלוש.. נסיון.
שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי את החלון הזה של ישרא.
כל כך הרבה מילים שפכתי על הדפים כאן, מלאות בהיסטוריה מסועפת של נעורי.
לא מעניינים במיוחד היו נעורי, אבל איכשהו תמיד מצאתי על מה לכתוב, ואיך לסבך את המציאות, הרבה יותר ממה שהגיע לה להסתבך.
ועכשיו כמה שנים אחרי כל זה, גדלתי (אולי), התבגרתי (אולי), החכמתי (ממש לא בטוח) והחלטתי שאין זמן טוב יותר מעכשיו לחזור לכתוב.
על מה אתם שואלים? אני לא יודעת, אני עונה. באמת שאין לי שמץ של מושג.
אולי יום אחד אני אחליט, אבל בינתיים...
בואי נשלב יד ביד, ונצא יחדיו למסע משותף חדש ביחד.
נעים להכיר,
dream girl.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: