הכל סביב מאבקים שחייבים להצליח- אישה, בעיות אגן ושאר ירקות

אוקי (מי מתחיל משפט מאוקי), אני ממש חייבת להתאפס על עצמי.

מכיוון שאת השבוע הזה התחלתי בריסוק הרכב האהוב עליי בגלל טעות אנוש של מבט למטה, אני רוצה רק להגיד שאף אחד לא צחק כשהוא אמר ששניה מצילה חיים. אני שמחה (עצובה מאוד אבל שמחה) שזה קרה בכביש לא מהיר, בפקקים בכניסה לעיר אחרת בדרך ללימודים ולא בכביש מהיר בדרך ללימודים. כמובן שאני לא שמחה, אני בעיקר מדוכאת מאתמול, הגב שלי מפורק ויש לי שני מבחנים חשובים השבוע אבל זה החלק הפחות חשוב.

מבלי להיות פטאליסטית מוחלטת, אני חושבת שהחוויה הזאת באה לטלטל אותי. א' על ההרגל המחורבן של להחזיק את הנייד במושב ליד, גם אם אני לא מדברת בו אם הוא מצלצל או שאני מקבלת הודעה אני מסתכלת ימינה לכיוונו, אתמול לא הסתכלתי על הנייד אלא למטה אני אפילו לא זוכרת על מה (אולי זה היה הרדיו) אבל זה ממש לא משנה הרבה כי עדיין נכנסתי יופי ברכב מקדימה ורכב אחר נכנס בי יופי מאחור. עובדה מדכאת מאין כמוה, משום שא' יש לי נטיה עצבנית להאשים את עצמי בכל דבר, אז בחירוב האוטו אני אשמה, לא משנה מה הסיבה לחירוב אני אשמה והכי גרוע שאנשים יצאו פגועים בגלל זה, לא ברמות רציניות אבל זה עדיין לא משנה כי הטראומה, הלחץ וכאבי הגב הקשים פשוט לא שווים את הלחץ הזה. כל כך נלחצתי מזה שהייתי עסוקה מדי בלהלחיץ את עצמי כל המשך הנסיעה אחרי הגרר, עליו הייתה המכונית האהובה עליי שמלווה אותי בצורה נאמנה בחודשים האחרונים, תחושה נוראית לדעת בתור סטודנטית שהנזק הכספי שעוד יגיע הוא ממש לא משהו שאני יכולה לעמוד בו ושוב פה מותר לי להתבכיין אבל אני כועסת על עצמי מאוד.

אני יודעת שדברים כאלה קורים, אבל "לא לי", פעם ראשונה שזה באשמתי לגמרי והתחושה לא נעימה בכלל. מעבר לזה שמתי לב היום איך אני שוקעת בדיכאון בגלל הלחץ בלימודים ובגלל האכזבה שלי מעצמי, מה גם שלדפוק את הגב עכשיו לא תורם בשום צורה לכאבי האגן החוזרים ונשנים שלי, אז כאות מירמור איתי התחראתי על שוקולד בחצי שעה האחרונה כתירוץ לדיכאון+ הלמידה החפירתית שהולכת כאן. מצחיק שהקליפ הזה נורא הצחיק אותי יום לפני בלילה: http://www.youtube.com/watch?v=_39zflP40Nk

כמה אירוני...

מרוב הלחץ הרגשתי כאילו הכל אצלי איבד שליטה ואולי הגיע הזמן לאבד שליטה, בגלל הרצון שלי בשליטה כל הזמן, כבר נאמר לי שזה לא הגיוני לרצות לשלוט על הכל, אי אפשר להיות מושלמת, אי אפשר להלחיץ את עצמך עד רמה של חוסר תפקוד בעקבות מאורעות כאלה, אני לקחתי את הרעיון של תפקוד תחת לחץ למקומות מרוחקים, כשהבן זוג שלך אומר לך שזה ככה, כנראה שזה הזמן להפסיק ולהתחיל לחיות קצת בלי להרגיש אשמה על השניה שבה את ישנה במקום ללמוד, לומדת במקום לישון, צופה בטלויזיה במקום לקרוא, קוראת ונהנית מבלוג, ספר, או טור כלשהו בעיתון במקום לקרוא מאמר מדעי או שקר כלשהו ולסבול, בקיצור הרעיון מובן.

אני לא יודעת איך להפסיק להיות קשה עם עצמי, זאת הבעיה המרכזית והקשה ביותר בכל הסיפור הזה והלוואי וזה לא היה ככה , אם היה דבר אחד שהייתי רוצה לקנות בכל סכום זה היה פרופורציות. אני מאבדת את עצמי בכל החדשות הטובות וממש עושה עצמי ג'ינקס כל הזמן, בלי סוף. מעגל אין סופי של דיכוי עצמי בלי שום סיבה נראית לעין ויש לי ממה לתפוס מעצמי, לצערי אני בעיקר תופסת את עצמי ומדביקה אותי חזק לקיר...

איך בא לי להפסיק לעשות את זה, לשחרר, לנשום עמוק, להנות קצת במקום לסבול גם כשהכל עמוס מדי, לנשום, לנשום ולחזור לישון בשקט... איך לעזאזל עושים את זה?

"הפציעולוגיה" שלי כל כך שורפת,

היא המקור לכל הכאבים שלי,

הסיבה לכל הפחדים שלי.

גם הכותרת הצחיקה אותי, בגלל האהבה שלו לכדורגל, אבל האמת שזה בכלל לא קשור לביטוי הזה...

קראתי עליה באיזה ספר נורא מעניין על איך שאנשים לא מסוגלים לרפא ולמה הם לא מסוגלים לעשות זאת.

כתבתי פוסט שלם על החיים העתיידים פה ודברים רציניים כאלה והכל נמחק לי, כנראה שזה לא נועד לקרות ביני לבין ישראבלוג.

כתבתי על הטיפול שלי בנרתיק המוזר שלי, לא שהוא באמת מוזר, אולי היחס שלי אליו הוא מוזר, בכלל אני חושבת שהוא נקבה ולא זכר, כי רק נשים יכולות להיות כל כך נקמניות. אבל האמת היא שהיום הוא הרבה פחות מרושע מבתקופות אחרות, כמו אחרי הניתוח למשל, שם הוא דקר אותי כמו מניאק ולא התחשבן, או שהיא לא התחשבנה עוד לא החלטתי. על השלפוחית שלי הייתי מדברת גם, אבל גם היא נקבה נקמנית, יותר גרועה ממנו אפילו.

ה"פציעולוגיה" הזאת מדברת על הצורך שלנו בתור אנשים להיתפס למשהו מסוים ו"להתקרבן", להאשים את הדבר הזה בכל הבעיות שלנו והבעיה העיקרית שמדברים עליה היא שאחר כך אנחנו לא מסוגלים לשחרר את ההרגשה הזאת ואז נוצרות בתוכינו מחלות כרוניות שונות. אז אני לא יודעת מתי פיתחתי את ההתקרבנות הפנימית הזאת (ביני לבין עצמי אני כן יודעת וגם ההתקרבנות עצמה היא ביני לבין עצמי ואני לא מוציאה אותה החוצה, כי בחוץ אני גיבורה רצינית וגם מנסה לעודד בחורות אחרות עם בעיות כאלו, אני בטוחה שאם כולם היו יודעים את המספר האמיתי, הם היו ממש ממש מתפלאים ובסה"כ אנחנו לא מדברים פה על משהו ממש מזעזע, אלא על תופעה לא ברורה בקרב נשים). כשחלק נוסף בגופי החליט גם הוא להיכנס למירוץ נגדי, הבנתי שמשהו ממש ממש לא בסדר, אחרי זה ניסיתי למצוא טיפולים בכל מקום אפשרי עד שמישהו אמר לי משהו נורא מעניין, שהכל מתחיל ונגמר בי. אני יודעת שזה נשמע ממש מטופש, אבל ההבנה עם עצמי לגבי למה זה קרה, הפכה להיות ברורה יותר עם הזמן וגם ההבנה איך לטפל בזה, אמנם בנושא התזונה אני ממש מנסה להתמיד וזה אחד הדברים היותר קשים אבל הכל באמת בתפיסה שלנו. אני רואה שאני ממגנטת פחות פניות אליי בנושאים הגניקולוגיים, אני לא יודעת אם זה לטוב או לרע, אבל אני יודעת שאני עייפה מזה, הגוף שלי גם הוא ביקש ריסטרט רציני כבר הרבה זמן. הניסיון הזה להפסיק להיות במירוץ ולא להרגיש אשמה על כל צעד ושעל הוא משימה מורכבת וגם חלק אופי מורכב במיוחד, אפילו בתרגיל שנתבקשתי לעשות קשה לי להודות בדיוק מהן התכונות השליליות שלילי מבלי למנות כמעט את כל תכונות האופי שלי, אני לא יודעת הכל נראה לי מספיק טוב. אחרי זה כל זה, אני צריכה לציין מה הייתי רוצה לזרוק לפח, אני לא אגיד שהייתי רוצה לזרוק את כולי לפח, כי לא היה אני עצמי, אבל בהחלט יש דברים שהייתי מעדיפה לחתוך לגמרי מהרפרטואר היומיומי שלי. משום מה, כאן יותר קל לי להודות בזה מאשר לכתוב על זה על דף נייר. הייתי רוצה לשחרר יותר, להחליט מהר יותר, להפסיק להתחרט על כל דבר הכי קטן, לחדול מלאכול את עצמי מבפנים, לחשוב שאני צריכה להספיק הכל  ולפחד להספיק הכל, ללמוד להגיד לא, ללמוד לבקש עזרה מבלי להרגיש פחות מושלמת על זה, אין דבר כזה מושלם הרי לא, להפסיק להתחשבן ביני לבין עצמי על הרגשות ההם או על האחרים ולקבל אותם כי הם קיימים ואם אכניס אותם למגירה אסגור ממש חזק ואנעל עם מפתח הם ידפקו חזק בתוך הבטן ויכאיבו לי במקום הכי פצוע, בנפש. הייתי רוצה להפסיק להיות עצובה כשזה מיותר, לתת לשמחה להציף אותי גם כשהפחד וה" נו נו נו" הפנימי שלי יושבים ומחכים מעבר לפינה, הייתי רוצה להעיף אותם לפח, קיבינמט הם רק רוצים להרע לי ואני מבינה את זה היום. הייתי רוצה לשפוט פחות ואז לכעוס על עצמי על זה שאני עושה את זה, אז אני שופטת אנשים בדיוק כמו שכולם עושים ומותר לי, מה קרה, זה משחרר לי את כל העצבים בפנים במקום לפרוק אותם במקום לא נודע, הייתי רוצה להרגיש בהתאם לגילי, אם אני עושה שטויות, להרגיש שאני עושה שטויות ומותר לי- כי אם לא היום אז מתי?אולי קצת פחות שנאה עצמית, פחות להיות "קורבן" פנימי וגיבורה חיצונית ולהגיד לפעמים איך אני מרגישה גם אם זה יכאב, להודות בדברים האלו כי רק ככה אפשר להיבנות.

קורים כל כך הרבה דברים מדהימים, יש תוכניות לדברים כל כך חשובים וטובים וכמה אהבה יש מסביב ואני מוצאת את עצמי תוקעת אצבע מאשימה על עצמי ושואלת את עצמי- אז למה את כזאת? אולי תלמדי לשחרר כבר? רק קצת.

מזל שיש פה כוס מים, הייתי חייבת לפרוק את כל הרגשות האלו, הנה אני לוקחת נשימה עמוקה ואומרת תודה על זה שהצלחתי להוציא את כל זה סוף סוף החוצה.