מבצע: שבירת החום בהוגוורטס

הספר: הארי פוטר והאסיר מאזקבן/ ג'יי קיי רולינג

מספר עמודים: 441

"היי! אני זוכרת את החלק הזה!" הייתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי כשקראתי בפעם הנוכחית הזאת את הארי פוטר השלישי. וכשאני אומרת שנזכרתי בזה- התכוונתי ששכחתי לחלוטין מקיומו רק כדי להגיע לפרק הזה ולהיזכר בו מחדש. אם אתם מאלה שאוהבים לקרוא ספר פעמיים (או הרבה יותר) אתם מכירים את ההרגשה: סיימתם ספר בפעם הראשונה, הנחתם לו לשרוץ במדפים העליונים שאליהם אתם לא מגיעים לכמה חודשים, ואז, בהבזק של חשק לא מוסבר, לקחתם אותו שוב ליד ופשוט נתתם לעצמכם להיזכר. יש מין תחושה כזאת של לפגוש שוב חבר שלא ראית הרבה זמן; נכנסת לבטן מין תחושת נוסטלגיה עמוקה, ואתה אוטומטית מתחרט על זה שלא קראת אותו הרבה לפני. אבל מצד שני, אם לעולם לא היית נפרד מהספר, לעולם לא היית מתגעגע אליו. כשהתחלתי את הפרק על אוטונוס הלילה, זאת אותה התחושה שהחליטה להיווצר.

אצלי זאת המקבילה ללחיצת ידיים.

תמיד אחרי שיש לי את תחושת ה-היי-אני-מכירה-אותך-מאיפה-שהוא, אני מרגישה יותר מחוברת לספר. כאילו במקום מסויים אנחנו מברכים אחד את השני על ההיכרות המחודשת הזאת- הוא אותי ואני אותו.

מה שהתחיל בראי של ינפתא, (גם רגע של היכרות מחודשת עם הספר הראשון), והמשיך עם האלבום שקיבל במתנה מהאגריד, בא לקדמת הבמה בספר השלישי אם בריחתו של סיריוס בלק מכלא אזקאבן- משפחתו של הארי. בלק לכאורה היה זה שהלשין על הוריו של הארי ללורד וולדמורט ולאחר שברח מנסה להגיע ולסיים את משימה עם הארי. למעשה, מנסה בלק להגיע לסקאברס, העכברוש מחמד של רון אשר בעצם היה אנימאגוס (משנה-צורה) שהתחבא מפניו כל השנים הללו לאחר שהפליל את בלק בהלשנה שהוא עצמו עשה. ואו- זאת חתיכת טלנובלה.  

הטוויסט המפתיע בעלילה היא שבלק, מתברר, הוא למעשה הסנדק של הארי, וחף מפשע. עם להיות בחורתית לשנייה- אני ממש שמחתי בשביל הארי כשגיליתי שיש לו (סוג-של) משפחה. פשוט שמחתי בשבילו. נראה לי שזאת הגאונות של ג'י קיי רולינג, או כל סופר טוב: היכולת שלה לגרום לנו, הקוראים, להזדהות עם הארי, לשמוח בשבילו על המשפחה החדשה שלו ועל הבית החדש ומלא אהבה שמגיע לו, ולהתעצב יחד איתו כשמגיע הזמן והוא צריך להיפרד מסיריוס לאחר שזנב-תולע בורח, והסיכוי שלו נגוז.  

מחשבה אקראית שעברה לי בראש בזמן קריאת הספר- לא קראתי את זה כבר? לאט לאט, לאורך שלושת הספרים הראשונים, נוצר הרושם שיש פה איזו שהיא תבנית מובנית מראש- יש תיאור של חייו האומללים של הארי בבית של הדודים שלו; הוא פוגש פן שונה של עולם הקסמים (פעם זאת סמטת דיאגון, פעם הוא מקבל מכתב ממשרד הקסמים לגבי סילוקו האפשרי מהוגוורטס, ופעם הוא מנפח את הדודה שלו ועולה על אוטונוס הלילה); מגיע להוגוורטס ומתמודד עם החיים בבית הספר ועם הפופולאריות שאותה הוא לא ביקש אך היא שם; ישנו איזה איום, הוא מתמודד אם האיום ומנצח אותו.   

דעה סופית: הקסם שקורה כשמנופפת ג'יי קיי רולינג בעט הקסום שלה בהחלט מורגשת גם בספר הזה, למרות שהרגשתי קצת כאילו קראתי את זה כבר, ישנה תחושה של Been there, done that, אבל לא ברמה כזאת שגורעת מהספר המקסים הזה.  

xoxo גברת פואטיקה

נגמרה שנת הלימודים ואיתה (באופן מפתיע) התפנה הרבה זמן... מה שמוביל (באופן מפתיע אף יותר) להרבה יותר קריאה.

משמעות: הגברת החליטה לקחת על עצמה פרויקט במימדים עצומים: לקרוא את הסדרה של "הארי פוטר" ברצף.

"מדוע פרויקט?" שואלים את עצמם שאר האנשים המסתובבים במרחבי מדף הספרים בארץ, הרי ידוע כי סדרת "הארי פוטר" היא יופי של תענוג דפי לאוכלי הדפים שבינינו!

הסיבה פשוטה: 3,930.

לא, לא חברים, זוהי לא טעות דפוס- לא הזזתי את הפסיק למקום לא נכון. 3,930 זהו מספר הדפים המצרף את כל שבעת ספרי "הארי פוטר". כולם!

נכון שבהתחלה זה מתחיל תמים עם שלושה ספרים נחמדים ודקיקים, רק כדי לקבל את הבומבה לפנים בספר הרביעי שכולל, לא פחות ולא יותר מ- 660 עמודים! ומאז, טוב, זה רק הולך ומדרדר, (או הולך והמתגבר, תלוי איך מסתכלים על זה).

אף לא אחד מכול שאר הספרים הבאים ("מסדר עוף החול" ו-"אוצרות המוות", מאחר ו"הנסיך חצוי הדם" הוא דווקא די דקיק במשקל כולל של 500 ומשהו עמודים!) נשאר חייב ל"גביע האש", וכמו בשולחן הפוקר, שבו חייב כל אחד להמר, להשוות או להתקפל, גם ספרי "הארי פוטר" מרגישים צורך כל אחד להתעלות על קודמיו: עוף החול במקום הראשון עם 887 עמודים ואחריו במקום שני אוצרות המוות עם 683.   

עוד משחר ילדותי- המאוד קרובה- הייתי מאוהבת בספרי הארי פוטר, הייתי גוררת את אימא לסטימצקי הקרוב לאחר צאת הספר ורוכשת אותו במיטב כספה. ואחרי זה- מת העולם. ואשתו. ושני הילדים שלהם והלברדור. היו לילות שלמים בכיתה ג', ד' וה' שהייתי נשארת עד השעה "המאוחרת" של אחת עשרה וחצי בלילה עם פנס וקוראת מתחת לשמיכה על הרפתקאותיהם של רון, הרמיוני והארי- שתפס בדמיוני את מקומו של אש קצ'ם והושווה מקסימום לג'וני דפ- שיכנסו עוד שנייה דרך הדלת ויתעתקו יחד איתי ישר למחילה. ואז הגיע הגיל שבו לקרוא משמע להיות דחוי חברתית והזנחתי את חובותיי להארי. נכון שקניתי את הספרים, אך התייאשתי איפה שהוא באמצע, אחרי העמוד ה- 400. אך הוא, כמו ג'נטלמן אמיתי, נשאר במדפים העליונים עם שאר הספרים שלי, שבינתיים הספיקו להתמלא בספרים לתיכון ואז להתרוקן מהם שוב, מחכה עד שיהיה לי זמן לשוב לקרוא בו.

ועכשיו, שלוש שנים לאחר צאת הספר האחרון, ואם יותר מידי זמן פנוי על הידיים, אני מתיישבת וקוראת שוב את כל הסדרה. בלי הפסקות של כמה חודשים בין ספר לספר, בלי הפסקות לשינה, אכילה או חס וחלילה לשירותים, כמו הרבה טובים לפני, גם אני מניחה בצד את חיי על מנת להתאהב מחדש בהוגוורטס, ולהיסחף עד מעל לראשי בקסם שהוא הארי פוטר.    

מבצע "שבירת החום בהוגוורטס" מתחיל!

נ.ב. תודה רבה לתומר הכשרוני (מהבלוג "ילדי יום ראשון")  ש- א) יצר לי את הבלוג הזה ו-ב) הראה לי איך מתפעלים אותו אחר כך. תודה תודה תודה!!! 

xoxo גברת פואטיקה