מבצע: שבירת החום בהוגוורטס

הספר: הארי פוטר וגביע האש/ ג'יי קיי רולינג

עמודים: 660 (לא, אני לא צוחקת)

אוי אלוהים זה כל כך גדול! (ולא, סוטים, אני לא מתכוונת לזה בקטע כזה).

לפני שפתחתי בכלל את הספר הרביעי, היה ברור לי שהתחיל החלק הקשה בניסיון שלי לקרוא את כל הספרים. הוא עבה כמו ספר תנ"ך. כמו כל בריטניקה לנוער. כמו כל ספר של דוסטויבסקי. כמו... כמו...

אני אפילו לא מצליחה לתאר כמה גדול הוא. נגמרו לי התארים הציניים! הצילו!

ביד חזקה ובזרוע נטויה פתחתי את הספר (המתפרק משהו שלי, מה לעזאזל עשיתי לו שהוא הגיע למצב כזה?) והתחלתי לקרוא. עם יש משהו שאני אוהבת בספרים שלי זה שאני חייבת לקשקש אליהם. בעטים דקים צבעוניים (תמיד בדף האחרון יש מפתח לגבי איזה צבע שייך לאיזה תאריך) יש כל מיני קשקושים מכל מיני מחשבות שעברו אליי בזמן שקראתי את הפסקה הספיציפית הזאת, או את המשפט הזה או אחר. זה מצחיק לקרוא מה חשבתי על  חלקים שונים כשהייתי קטנה יותר. כיתה ה' נראית כמו זיכרון רחוק עכשיו.

חוץ מהמחשבות האקראיות שלי, מה שמעניין אותי יותר מכל זה דווקא הדפים החלקים. בספר הרביעי היו כמה פרקים שבהם פשוט שום דבר לא היה כתוב. הם היו חלקים לחלוטין.

למה? מה עניין אותי כל כך שלא יכולתי לעצור כדי לקשקש מחשבה דבילית או רצינית בצד הדף?  או לא עניין אותי אלא דווקא שיעמם? או עיצבן? ברפרוף מהיר אני תוהה: מה חשבתי - ועוצרת על הפרק בו הארי עובר לבית הקברות, פרק חלק לחלוטין- פה!

תוך כדי קריאה בספר ועיון בהערות בוורוד (לפי המפתח, השנה של כיתה ד' או ה'. היה לי אז קטע ל"מורדים" ולצבע וורוד, אז תתבעו אותי) אני מוצאת את עצמי חוזרת חזרה לגיל הזה. רואה את הדברים מנקודת מבט קצת יותר ילדותית, קצת יותר פשוטה, שלא מבינה את המסרים שנזרקים לה מעל לראש; את הרמיזות המיניות הדקות. לא קוראת נכון (או בכלל) את הסימנים הדקים של הדברים הבאים לבוא.   

ואז את הסימנים הכחולים מכיתה ט', שמציינים שלקטע שבו הרמיוני מופיעה בנשף חג המולד, יש מקבילות רבות ברשימה קצרה:

"יפה בוורוד"

"סינדרלה"

"מועדון ארוחת הבוקר"

ניכר שהעלילה בספר הזה הופכת להיות קודרת ורצינית מצד אחד, ומצד שני עושה מעבר לספרי התבגרות קלילים.

"הארי פוטר וגביע האש" מסמן את תחילתו של המאבק של הארי וכוחות הטוב, כנגד לורד וולדמורט וכוחות הרשע. זה קצת קלישאתי לצמצם את העלילה לכדי משפט כזה שחור או לבן, אבל מה לעשות- זאת המציאות.

בשנה הרביעית שלו בהוגוורטס, שוברת ג'יי קיי רולינג את התבנית שיצרה בשלושת הספרים הקודמים (ראו פוסט קודם)- הספר כולו הוא התרחשות אחת גדולה, כאשר בין לטורניר הקוסמים המשולש מפוזרות כמו חתיכות של שקדי מרק בתוך מרק עוף חתיכות של תחילת הרומן בין הארי וצ'ו. ואתם מכירים את החוק של שקדי מרק- תמיד יש מעט מידי מהם בקערה.

בשנתו בהוגוורטס מתמודד הארי עם טורניר הקוסמים המשולש- אירוע שמאחד את שלושת בתי הספר הגדולים ביותר בעולם לקוסמות. למעשה פותחת ג'יי קיי רולינג את עולם הקסמים מחוץ לגבולות בריטניה ומאפשרת לקורא הצצה לעולמות אחרים מלבד זה של הארי עם הופעתם של בתי הספר בובאטון (בצרפת) ודומשטרג (באזור מזרח אירופה).

לאחר שמצליחים הארי וסדריק דיגורי להגיע שניהם יחדיו לגביע ואוחזים בו ביחד הם מועברים לבית קברות ובו הארי (לאחר שרואה כיצד הורגים את סדריק) חוזה בעלייתו של הלורד וולדמורט מחדש, אך מצליח להינצל.

דעה סופית: בהחלט אפל יותר ולא כל כך צפוי כמו השלושה הקודמים, ולכן שווה את הקריאה של יותר מחמש מאות עמודים.       

אנא השאירו תגובה... גברת פואטיקה.

נגמרה שנת הלימודים ואיתה (באופן מפתיע) התפנה הרבה זמן... מה שמוביל (באופן מפתיע אף יותר) להרבה יותר קריאה.

משמעות: הגברת החליטה לקחת על עצמה פרויקט במימדים עצומים: לקרוא את הסדרה של "הארי פוטר" ברצף.

"מדוע פרויקט?" שואלים את עצמם שאר האנשים המסתובבים במרחבי מדף הספרים בארץ, הרי ידוע כי סדרת "הארי פוטר" היא יופי של תענוג דפי לאוכלי הדפים שבינינו!

הסיבה פשוטה: 3,930.

לא, לא חברים, זוהי לא טעות דפוס- לא הזזתי את הפסיק למקום לא נכון. 3,930 זהו מספר הדפים המצרף את כל שבעת ספרי "הארי פוטר". כולם!

נכון שבהתחלה זה מתחיל תמים עם שלושה ספרים נחמדים ודקיקים, רק כדי לקבל את הבומבה לפנים בספר הרביעי שכולל, לא פחות ולא יותר מ- 660 עמודים! ומאז, טוב, זה רק הולך ומדרדר, (או הולך והמתגבר, תלוי איך מסתכלים על זה).

אף לא אחד מכול שאר הספרים הבאים ("מסדר עוף החול" ו-"אוצרות המוות", מאחר ו"הנסיך חצוי הדם" הוא דווקא די דקיק במשקל כולל של 500 ומשהו עמודים!) נשאר חייב ל"גביע האש", וכמו בשולחן הפוקר, שבו חייב כל אחד להמר, להשוות או להתקפל, גם ספרי "הארי פוטר" מרגישים צורך כל אחד להתעלות על קודמיו: עוף החול במקום הראשון עם 887 עמודים ואחריו במקום שני אוצרות המוות עם 683.   

עוד משחר ילדותי- המאוד קרובה- הייתי מאוהבת בספרי הארי פוטר, הייתי גוררת את אימא לסטימצקי הקרוב לאחר צאת הספר ורוכשת אותו במיטב כספה. ואחרי זה- מת העולם. ואשתו. ושני הילדים שלהם והלברדור. היו לילות שלמים בכיתה ג', ד' וה' שהייתי נשארת עד השעה "המאוחרת" של אחת עשרה וחצי בלילה עם פנס וקוראת מתחת לשמיכה על הרפתקאותיהם של רון, הרמיוני והארי- שתפס בדמיוני את מקומו של אש קצ'ם והושווה מקסימום לג'וני דפ- שיכנסו עוד שנייה דרך הדלת ויתעתקו יחד איתי ישר למחילה. ואז הגיע הגיל שבו לקרוא משמע להיות דחוי חברתית והזנחתי את חובותיי להארי. נכון שקניתי את הספרים, אך התייאשתי איפה שהוא באמצע, אחרי העמוד ה- 400. אך הוא, כמו ג'נטלמן אמיתי, נשאר במדפים העליונים עם שאר הספרים שלי, שבינתיים הספיקו להתמלא בספרים לתיכון ואז להתרוקן מהם שוב, מחכה עד שיהיה לי זמן לשוב לקרוא בו.

ועכשיו, שלוש שנים לאחר צאת הספר האחרון, ואם יותר מידי זמן פנוי על הידיים, אני מתיישבת וקוראת שוב את כל הסדרה. בלי הפסקות של כמה חודשים בין ספר לספר, בלי הפסקות לשינה, אכילה או חס וחלילה לשירותים, כמו הרבה טובים לפני, גם אני מניחה בצד את חיי על מנת להתאהב מחדש בהוגוורטס, ולהיסחף עד מעל לראשי בקסם שהוא הארי פוטר.    

מבצע "שבירת החום בהוגוורטס" מתחיל!

נ.ב. תודה רבה לתומר הכשרוני (מהבלוג "ילדי יום ראשון")  ש- א) יצר לי את הבלוג הזה ו-ב) הראה לי איך מתפעלים אותו אחר כך. תודה תודה תודה!!! 

xoxo גברת פואטיקה