מבצע: שבירת החום בהוגוורטס

הספר: הארי פוטר וגביע האש/ ג'יי קיי רולינג

עמודים: 660 (לא, אני לא צוחקת)

אוי אלוהים זה כל כך גדול! (ולא, סוטים, אני לא מתכוונת לזה בקטע כזה).

לפני שפתחתי בכלל את הספר הרביעי, היה ברור לי שהתחיל החלק הקשה בניסיון שלי לקרוא את כל הספרים. הוא עבה כמו ספר תנ"ך. כמו כל בריטניקה לנוער. כמו כל ספר של דוסטויבסקי. כמו... כמו...

אני אפילו לא מצליחה לתאר כמה גדול הוא. נגמרו לי התארים הציניים! הצילו!

ביד חזקה ובזרוע נטויה פתחתי את הספר (המתפרק משהו שלי, מה לעזאזל עשיתי לו שהוא הגיע למצב כזה?) והתחלתי לקרוא. עם יש משהו שאני אוהבת בספרים שלי זה שאני חייבת לקשקש אליהם. בעטים דקים צבעוניים (תמיד בדף האחרון יש מפתח לגבי איזה צבע שייך לאיזה תאריך) יש כל מיני קשקושים מכל מיני מחשבות שעברו אליי בזמן שקראתי את הפסקה הספיציפית הזאת, או את המשפט הזה או אחר. זה מצחיק לקרוא מה חשבתי על  חלקים שונים כשהייתי קטנה יותר. כיתה ה' נראית כמו זיכרון רחוק עכשיו.

חוץ מהמחשבות האקראיות שלי, מה שמעניין אותי יותר מכל זה דווקא הדפים החלקים. בספר הרביעי היו כמה פרקים שבהם פשוט שום דבר לא היה כתוב. הם היו חלקים לחלוטין.

למה? מה עניין אותי כל כך שלא יכולתי לעצור כדי לקשקש מחשבה דבילית או רצינית בצד הדף?  או לא עניין אותי אלא דווקא שיעמם? או עיצבן? ברפרוף מהיר אני תוהה: מה חשבתי - ועוצרת על הפרק בו הארי עובר לבית הקברות, פרק חלק לחלוטין- פה!

תוך כדי קריאה בספר ועיון בהערות בוורוד (לפי המפתח, השנה של כיתה ד' או ה'. היה לי אז קטע ל"מורדים" ולצבע וורוד, אז תתבעו אותי) אני מוצאת את עצמי חוזרת חזרה לגיל הזה. רואה את הדברים מנקודת מבט קצת יותר ילדותית, קצת יותר פשוטה, שלא מבינה את המסרים שנזרקים לה מעל לראש; את הרמיזות המיניות הדקות. לא קוראת נכון (או בכלל) את הסימנים הדקים של הדברים הבאים לבוא.   

ואז את הסימנים הכחולים מכיתה ט', שמציינים שלקטע שבו הרמיוני מופיעה בנשף חג המולד, יש מקבילות רבות ברשימה קצרה:

"יפה בוורוד"

"סינדרלה"

"מועדון ארוחת הבוקר"

ניכר שהעלילה בספר הזה הופכת להיות קודרת ורצינית מצד אחד, ומצד שני עושה מעבר לספרי התבגרות קלילים.

"הארי פוטר וגביע האש" מסמן את תחילתו של המאבק של הארי וכוחות הטוב, כנגד לורד וולדמורט וכוחות הרשע. זה קצת קלישאתי לצמצם את העלילה לכדי משפט כזה שחור או לבן, אבל מה לעשות- זאת המציאות.

בשנה הרביעית שלו בהוגוורטס, שוברת ג'יי קיי רולינג את התבנית שיצרה בשלושת הספרים הקודמים (ראו פוסט קודם)- הספר כולו הוא התרחשות אחת גדולה, כאשר בין לטורניר הקוסמים המשולש מפוזרות כמו חתיכות של שקדי מרק בתוך מרק עוף חתיכות של תחילת הרומן בין הארי וצ'ו. ואתם מכירים את החוק של שקדי מרק- תמיד יש מעט מידי מהם בקערה.

בשנתו בהוגוורטס מתמודד הארי עם טורניר הקוסמים המשולש- אירוע שמאחד את שלושת בתי הספר הגדולים ביותר בעולם לקוסמות. למעשה פותחת ג'יי קיי רולינג את עולם הקסמים מחוץ לגבולות בריטניה ומאפשרת לקורא הצצה לעולמות אחרים מלבד זה של הארי עם הופעתם של בתי הספר בובאטון (בצרפת) ודומשטרג (באזור מזרח אירופה).

לאחר שמצליחים הארי וסדריק דיגורי להגיע שניהם יחדיו לגביע ואוחזים בו ביחד הם מועברים לבית קברות ובו הארי (לאחר שרואה כיצד הורגים את סדריק) חוזה בעלייתו של הלורד וולדמורט מחדש, אך מצליח להינצל.

דעה סופית: בהחלט אפל יותר ולא כל כך צפוי כמו השלושה הקודמים, ולכן שווה את הקריאה של יותר מחמש מאות עמודים.       

אנא השאירו תגובה... גברת פואטיקה.

מבצע: שבירת החום בהוגוורטס

הספר: הארי פוטר וחדר הסודות/ ג'יי קיי רולינג

מספר עמודים: 351

יש לי שתי מילים בשבילכם: רון והרמיוני.

דמויות הסיידקיק הכל כך חמודות האלה בהחלט עושות את הספר השני למדהים כמו שהוא. יש משהו במערכת היחסים של "אוהבים לשנוא" בין השניים שפשוט הופכת אותן לדמויות שגונבות מהארי לפעמים את אור הזרקורים.

עובדה שאי אפשר לערער אליה- בספר השני בהחלט גדל התפקיד של רון והרמיוני בספר. עם בשנה הראשונה רון היה הסיידקיק/החבר הכי טוב המושלם, והרמיוני הייתה הנערה המעצבנת שכולם שנאו אבל אהבו להעתיק ממנה שיעורי בית, אז השנה הדמויות של שניהם מגיעות ליותר עומק. 

הרמיוני, בתהליך מדהים הופכת לאט לאט מילדה לנערה, שאני (לפעמים) מזדהה איתה מאוד: תולעת ספרים משובחת, אוהבת לקרוא ואוהבת ללמוד, תמיד דוחפת את עצמה לעוד הישגים, אבל בו זמנית לא שוכחת מי הם החברים שלה, ולא לשנייה אחת לא מאבדת את מי שהיא בתוך הדברים הנוראיים שקורים מסביבה. ורון, הבן הדביל אך-כל-כך-חמוד, אשר בזכותו אנו באמת מתחילים להבין את המשמעות של המושג "משפחת קוסמים ענייה", שגרם לי כל כך הרבה פעמים לצחוק עם הערות דביליות ולא קשורות ברגעים הכי לא מתאימים, עם האחים הכי מופרעים אבל מוכשרים (כל אחד בדרכו שלו) שגורמים לך לרצות לעבור לגור יחד איתם, בתוך התא המשפחתי החם והאוהב הזה בניצוחה של גברת וויזלי. שניהם נפתחים לקוראים בספר הזה בצורה אחרת ועמוקה יותר, ושניהם מרככים את העלילה שבלעדי רגעי צחוק קטנים, או רגעי oohhhhh חמודים, הייתה די מפחידה ומלחיצה: הארי, שמגיעה לשנתו השנייה בהוגוורטס, מתמודד עם בסיליסק, חיה אשר נעה בצנרת של בית הספר ומאבנת תלמידים להורים מוגלגים, ביניהם גם הרמיוני. הוא אז נפגש שנית עם זיכרון של לורד וולדמורט אשר פתח את חדר הסודות, ו(כרגיל) מנצח אותו.

מחשבה אקראית בעברה לי בראש: עם לי היה גמדון בית- זה אומר שלא הייתי לסדר את החדר שוב לעולם ועד? או, גם עם הגמדון בית, גם אז היה לי שטיח שמורכב מכל פריט לבוש בארון שלי?

דעה סופית: בהחלט המשך טוב לעלילה, אותו קו קליל שהתחיל בספר הראשון, עם נגיעות אפלות יותר, שנמצאות בניגוד לרגעים קלילים ונחמדים שמאזנים אותם. עוד תבשיל מצויין מהמטבח של ג'יי קיי רולינג.

הלאה לשלישי, גברת פואטיקה. 

מבצע: שבירת החום בהוגוורטס

הספר: הארי פוטר ואבן החכמים/ ג'יי קיי רולינג

מספר עמודים: 321

בדרך לנסיעה ארוכה במיוחד לאילת מתפנה זמן. 4 וחצי שעות ממנו ליתר דיוק. ואיך למלא את הזמן הזה בצורה טובה יותר מאשר להתחיל בפרוייקט הקולוסאלי שלקחתי על עצמי?

הוצאתי את הכרך הראשון בסדרת הארי פוטר, "הארי פוטר ואבן החכמים", ממרומי הארון שלי, התיישבתי באוטו ליד אימא, כשבמושב האחורי שכנו הלפ טופ הנאמן שלי, המזוודה (לא אבא, אני עדיין לא חושבת שמזוודה זה מוגזם לשלושה ימים באילת!), ושקית עם מיטב הממתקים שממתיקים דרך ארוכה (מאוד!) לאילת והוקסמתי.  

קל להישבה בקסם שהעולם של "הארי פוטר" מציג. חוץ מהכתיבה השנונה לגבי האנטי גיבור המובהק שמנצח הכל כנגד כל הסיכויים, העלילה של "הארי" מתרחשת במקום קריר וצונן! מחשבה מרעננת בהחלט כשאת מרימה את העיניים וכל מה שאת רואה מסביבך זה מדבר (שיפה בזכות עצמו) והדש בורד במכונית שמראה לך 41 מעלות בערבה...

את העלילה של הארי פוטר ואבן החכמים כמעט כל ילד בעולם יודע אבל לטובת מי שחי מתחת לסלע, או היה בכלא לתקופה ממושכת, או הרגע חזר מהחלל אני יחזור (מי שמכיר את הספרים -כל העולם המודרני בערך-... נא לדפדף הלאה):

הארי פוטר הוא קוסם שלאחר מות הוריו על ידי הקוסם הרשע (ממש לא טייפ קאסט) לורד וולדמורט שמת בניסיון להרוג גם אותו, הולך לגור עם דודיו הרגילים לחלוטין, בעלי הפרעה קלה של OCD, אשר ממררים את חייו. לקראת יום הולדתו ה- 11 מתחילים להישלח להארי מכתבים ע"י גורם אנונימי אשר אותם לוקחים ממנו דודיו עד אשר לבסוף ביום הולדתו ה- 11 הוא פוגש את האגריד, אשר מסביר לו על עברו ועל עתידו בתור קוסם. מפה עובר הארי להוגוורטס בית הספר לקסמים, מתמודד מול עולם זר לו לחלוטין ועם פופולריות בעל כורחו, ונזרק לתפקיד של גיבור כשנאלץ להתמודד שוב עם וולדורט (אשר, הפתעה הפתעה! לא מת) ומנצח אותו בשנית.  

דעה סופית: הספר הוא בהחלט ממתק חמוד שיהיה נחמד ליהנות ממנו בזמן השתזפות. הוא לא מצריך חשיבה יתרה, ובהחלט נכון לקריאה קלילה בזמן נסיעה לאילת, בזמן התשזפות על החוף, או בזמן מריחה של יוגורט על הגב לאחר נשרפתם בכל רמ"ח איבריכם על אותו החוף המדובר.

xoxo גברת פואטיקה