מבצע: שבירת החום בהוגוורטס

הספר: הארי פוטר והאסיר מאזקבן/ ג'יי קיי רולינג

מספר עמודים: 441

"היי! אני זוכרת את החלק הזה!" הייתה המחשבה הראשונה שעברה במוחי כשקראתי בפעם הנוכחית הזאת את הארי פוטר השלישי. וכשאני אומרת שנזכרתי בזה- התכוונתי ששכחתי לחלוטין מקיומו רק כדי להגיע לפרק הזה ולהיזכר בו מחדש. אם אתם מאלה שאוהבים לקרוא ספר פעמיים (או הרבה יותר) אתם מכירים את ההרגשה: סיימתם ספר בפעם הראשונה, הנחתם לו לשרוץ במדפים העליונים שאליהם אתם לא מגיעים לכמה חודשים, ואז, בהבזק של חשק לא מוסבר, לקחתם אותו שוב ליד ופשוט נתתם לעצמכם להיזכר. יש מין תחושה כזאת של לפגוש שוב חבר שלא ראית הרבה זמן; נכנסת לבטן מין תחושת נוסטלגיה עמוקה, ואתה אוטומטית מתחרט על זה שלא קראת אותו הרבה לפני. אבל מצד שני, אם לעולם לא היית נפרד מהספר, לעולם לא היית מתגעגע אליו. כשהתחלתי את הפרק על אוטונוס הלילה, זאת אותה התחושה שהחליטה להיווצר.

אצלי זאת המקבילה ללחיצת ידיים.

תמיד אחרי שיש לי את תחושת ה-היי-אני-מכירה-אותך-מאיפה-שהוא, אני מרגישה יותר מחוברת לספר. כאילו במקום מסויים אנחנו מברכים אחד את השני על ההיכרות המחודשת הזאת- הוא אותי ואני אותו.

מה שהתחיל בראי של ינפתא, (גם רגע של היכרות מחודשת עם הספר הראשון), והמשיך עם האלבום שקיבל במתנה מהאגריד, בא לקדמת הבמה בספר השלישי אם בריחתו של סיריוס בלק מכלא אזקאבן- משפחתו של הארי. בלק לכאורה היה זה שהלשין על הוריו של הארי ללורד וולדמורט ולאחר שברח מנסה להגיע ולסיים את משימה עם הארי. למעשה, מנסה בלק להגיע לסקאברס, העכברוש מחמד של רון אשר בעצם היה אנימאגוס (משנה-צורה) שהתחבא מפניו כל השנים הללו לאחר שהפליל את בלק בהלשנה שהוא עצמו עשה. ואו- זאת חתיכת טלנובלה.  

הטוויסט המפתיע בעלילה היא שבלק, מתברר, הוא למעשה הסנדק של הארי, וחף מפשע. עם להיות בחורתית לשנייה- אני ממש שמחתי בשביל הארי כשגיליתי שיש לו (סוג-של) משפחה. פשוט שמחתי בשבילו. נראה לי שזאת הגאונות של ג'י קיי רולינג, או כל סופר טוב: היכולת שלה לגרום לנו, הקוראים, להזדהות עם הארי, לשמוח בשבילו על המשפחה החדשה שלו ועל הבית החדש ומלא אהבה שמגיע לו, ולהתעצב יחד איתו כשמגיע הזמן והוא צריך להיפרד מסיריוס לאחר שזנב-תולע בורח, והסיכוי שלו נגוז.  

מחשבה אקראית שעברה לי בראש בזמן קריאת הספר- לא קראתי את זה כבר? לאט לאט, לאורך שלושת הספרים הראשונים, נוצר הרושם שיש פה איזו שהיא תבנית מובנית מראש- יש תיאור של חייו האומללים של הארי בבית של הדודים שלו; הוא פוגש פן שונה של עולם הקסמים (פעם זאת סמטת דיאגון, פעם הוא מקבל מכתב ממשרד הקסמים לגבי סילוקו האפשרי מהוגוורטס, ופעם הוא מנפח את הדודה שלו ועולה על אוטונוס הלילה); מגיע להוגוורטס ומתמודד עם החיים בבית הספר ועם הפופולאריות שאותה הוא לא ביקש אך היא שם; ישנו איזה איום, הוא מתמודד אם האיום ומנצח אותו.   

דעה סופית: הקסם שקורה כשמנופפת ג'יי קיי רולינג בעט הקסום שלה בהחלט מורגשת גם בספר הזה, למרות שהרגשתי קצת כאילו קראתי את זה כבר, ישנה תחושה של Been there, done that, אבל לא ברמה כזאת שגורעת מהספר המקסים הזה.  

xoxo גברת פואטיקה

מבצע: שבירת החום בהוגוורטס

הספר: הארי פוטר וחדר הסודות/ ג'יי קיי רולינג

מספר עמודים: 351

יש לי שתי מילים בשבילכם: רון והרמיוני.

דמויות הסיידקיק הכל כך חמודות האלה בהחלט עושות את הספר השני למדהים כמו שהוא. יש משהו במערכת היחסים של "אוהבים לשנוא" בין השניים שפשוט הופכת אותן לדמויות שגונבות מהארי לפעמים את אור הזרקורים.

עובדה שאי אפשר לערער אליה- בספר השני בהחלט גדל התפקיד של רון והרמיוני בספר. עם בשנה הראשונה רון היה הסיידקיק/החבר הכי טוב המושלם, והרמיוני הייתה הנערה המעצבנת שכולם שנאו אבל אהבו להעתיק ממנה שיעורי בית, אז השנה הדמויות של שניהם מגיעות ליותר עומק. 

הרמיוני, בתהליך מדהים הופכת לאט לאט מילדה לנערה, שאני (לפעמים) מזדהה איתה מאוד: תולעת ספרים משובחת, אוהבת לקרוא ואוהבת ללמוד, תמיד דוחפת את עצמה לעוד הישגים, אבל בו זמנית לא שוכחת מי הם החברים שלה, ולא לשנייה אחת לא מאבדת את מי שהיא בתוך הדברים הנוראיים שקורים מסביבה. ורון, הבן הדביל אך-כל-כך-חמוד, אשר בזכותו אנו באמת מתחילים להבין את המשמעות של המושג "משפחת קוסמים ענייה", שגרם לי כל כך הרבה פעמים לצחוק עם הערות דביליות ולא קשורות ברגעים הכי לא מתאימים, עם האחים הכי מופרעים אבל מוכשרים (כל אחד בדרכו שלו) שגורמים לך לרצות לעבור לגור יחד איתם, בתוך התא המשפחתי החם והאוהב הזה בניצוחה של גברת וויזלי. שניהם נפתחים לקוראים בספר הזה בצורה אחרת ועמוקה יותר, ושניהם מרככים את העלילה שבלעדי רגעי צחוק קטנים, או רגעי oohhhhh חמודים, הייתה די מפחידה ומלחיצה: הארי, שמגיעה לשנתו השנייה בהוגוורטס, מתמודד עם בסיליסק, חיה אשר נעה בצנרת של בית הספר ומאבנת תלמידים להורים מוגלגים, ביניהם גם הרמיוני. הוא אז נפגש שנית עם זיכרון של לורד וולדמורט אשר פתח את חדר הסודות, ו(כרגיל) מנצח אותו.

מחשבה אקראית בעברה לי בראש: עם לי היה גמדון בית- זה אומר שלא הייתי לסדר את החדר שוב לעולם ועד? או, גם עם הגמדון בית, גם אז היה לי שטיח שמורכב מכל פריט לבוש בארון שלי?

דעה סופית: בהחלט המשך טוב לעלילה, אותו קו קליל שהתחיל בספר הראשון, עם נגיעות אפלות יותר, שנמצאות בניגוד לרגעים קלילים ונחמדים שמאזנים אותם. עוד תבשיל מצויין מהמטבח של ג'יי קיי רולינג.

הלאה לשלישי, גברת פואטיקה.