אחותי הקטנה חגגה בת מצווה החודש. אבל עדיין היא כל-כך קטנטונת. גם פיזית (היא נראית כמו בת 9 קטנה מאוד), וגם מנטאלית...זה מתבטא באוצר המילים הירוד, רמת הציור הזהה בערך לכתה א', הבנה בדברים כמו מחשב שכל הדור שלה מבין ממש טוב, והיא עוד מחפשת בגוגל עם מילות קישור ומשפטים במקום מילות מפתח, ומעתיקה לוורד עם כל הפרסומות והלינקים, עוד צריכה שיכינו לה את האוכל, חסרת אונים לחלוטין כשהיא צריכה לכתוב עבודה לבית-הספר, עברית ברמה מאוד נמוכה, חסרת אונים בחיפוש מידע, קשה לה ללמוד שפות חדשות, כגון אנגלית או הולנדית שיש לה במשפחה, ותמיד היה לה קשה... היא ממש ילדה. אני בגיל 12 הכרתי את אהבת חיי, בגיל 13 כבר הייתה לי הנשיקה הראשונה, ובגיל 12 הבנתי מה אני רוצה ללמוד, ננוטכנולוגיה רפואית, מה המטרה שלי בחיים, עוד שנים קודם הבנתי את הבל ההבלים של הכל בעצם הבנתי שאנחנו חסרי חשיבות ביקום, שאנחנו נמות בסוף. מאיזה כתה א' ידעתי שאני לא מאמינה באלוהים, או בכלל בשום דבר על-טבעי. תמיד ידעתי שהחברים הדמיוניים שהגנו עלי בלילה מסיוטים היו פרי דמיוני וידעתי שאני יצרתי אותם כדי להגן עלי. השפה שלי הייתה רהוטה ומתחכמת, ומגיל שנה שכבר ידעתי לדבר ב-3 שפות לא הפסקתי לדבר ולשאול, ובכתה א' כבר ידעתי המון על בעלי חיים, על הכוכבים, על גיאולוגיה, על אבולוציה, על כל-כך הרבה דברים. למדתי תוך יומיים לקרוא באנגלית, היו לי השקפות עולם משלי, אידיאולוגיות, ואפילו מחשבות מיניות מהגן. אז אולי אני התפתחתי מהר מאוד מנטאלית, אבל אצלה הכל מתעכב.
לאחרונה היא שאלה את אמא מה זה הפצע הזה (שליד הפטמה), ^^, הפטמות שלה מתחילות להתפתח והעיגול מסביב, עליו יש את הבלוטות הקטנטנות מתחיל להתפתח גם, וזה היה ה"פצע".
לפני 3 שנים בערך, כשהתחלתי לגלח לגמרי את ערוותי, אמא שראתה, העירה והטיפה, שאני לא צריכה להוריד את זה, ולמה וכו' וכו'. אמרתי לה שככה אני אוהבת.
לאחרונה, אמא התחילה גם. גיליתי את זה כשאחותי הקטנה שואלת איך זה שלה יש שיערות (התחילו לצמוח לה ממש כמה), ולה אין. אז אמא שלי הסבhרה לה שהיא מורידה אבל שהיא לא צריכה.
אני זוכרת איך התחלחלתי לראות את השיערות מתחילות לצמוח שם. אחת, שתיים, ואז הכל מתחיל לצמוח מהר. ובהתחלה גם לא קיצצתי, איך בגיל 13-14 כבר היה לי בוש קטן בחום בהיר מאוד.
אבא לא מוכן שיהיה לאחותי מחשב בחדר, הוא לא רוצה לחזור על הטעות שהייתה איתי. הרי כך התפתח סיפור האהבה האסורה שלי עם אהבת חיי, וכך גם החלו כל הריבים שלי עם ההורים, ושם נגמר היחס החם והקרוב והסומך שהיה לפני. כך החלה תקופת נערותי, תסבוכות הטיפשעשרה נגד ההורים.
אחותי יושבת במחשב בסלון. בזמנו כשפתחה אי-מייל, אבא הסכים רק אם הוא יודע את הסיסמא.
היא אפילו לא חושבת לפתוח אחד בסתר, פרטי שלה. זה אימייל! (היא אפילו לא יודעת איך לא לפצל את המסך של ההודעות באופן אוטומאטי! כל דואר זבל היה נפתח ברגע שסימנה אותו! נפלא לוירוסים..דרך כניסה... ראיתי את זה ומהר שיניתי. והיא לא הבינה ואחרי לחיצה אחת שאלה למה זה לא נפתח?! גאד!). בגיל שלה כבר היו לי כל-כך הרבה חשבונות אינטרנט.
לכל החברים שלה יש פייסבוק- ולה אין. נראה לי מהפחד מאבא. לי זה טוב שאין, כי ההורים שלי היו מנצלים את זה כדי להכנס לחשבון שלי... ולמצוא שם תמונות שלי עם האחד. אולי לא יזהו אותו עם שיער ארוך? או עם השם משפחה שכתב לעצמו...
הורג אותי שהיא כל-כך קטנה, כל-כך לא עצמאית.
ההורים תמיד רוצים שאשמור עליה כשהם נוסעים, עד שאני חוזרת מהצבא, הם נוסעים ואני צריכה לשמור עליה ולא לצאת, עד שסוף סוף אני יכולה לפגוש חברים... אני בגילה אהבתי את הבית ריק. כל-כך...
ואם אני לא, אז מישהו אחר. למה היא לא יכולה להסתדר לבד??
כזאת חסרת אונים.
מזל שהיא יצאה מבחינת ההורים שלי מוצלחת בדברים שאני כשלתי בהם מבחינתם. לעומתי, היא תמיד עוזרת להם, מסדרת ומנקה, ומציעה לאמא עזרה, כשאני רק מבלגנת ולא מנקה אחרי, ולא מציעה עזרה, ואם מבקשים ממני, אני בלי לשים לב עושה פרצוף או אומרת רגע רגע רגע ובסוף היא עושה הכל לבד ומתעצבנת שלא רק שאני לא מציעה עזרה, אלא גם שאני אחרי שהיא רומזת ואחרי שהיא מבקשת ומתחננת אני לא באה לעזור...
או אני מתמרמרת על זה שאני צריכה לשמור על אחותי, והם מתעצבנים שזה לא ברור לי מאליו, ושאני לא מוכנה לעשות להם טובה...
היא לעומתי, כל הזמן עם חברים, כשאני הייתי תמיד לבד בבית על המחשב, היא כל הזמן עם חברים, מאוד פופולארית, כולם אוהבים אותה, מאוד נחמדה ואהובה. ואני תמיד הייתי אאוטסיידרית, וההורים חשבו שרע לי ושאני צריכה לראות חברים. היה לי טוב. היה לי את אהובי, ואת החברים שלי. לא הייתי צריכה יותר.
מקובעות שלה לגבי האוכל קיצונית. היא אוכלת כל-כך קצת, כל-כך לאט וכל כך לא בריא. היא עם בעיות גדילה רציניות, הרופא נותן לה שייק חלבונים של 600 קלוריות לכוס, לשתות פעם ביום, היא פצפונת. והיא בררנית ברמות יותר קיצוניות ממני. אפילו דברים שהיא אוהבת היא לא תמיד אוכלת או מסיימת, ואוכלת לאט....אני צריכה לעצור את עצמי כל-הזמן, אחרת הייתי איזה 100 קילו. כל הזמן לשמור על כושר ולאכול קצת, וגם זה קשה. אני אוהבת אוכל.
מסכנה, איך אין לה מחשב בגלל כל הסיפור שלי.
איך היא לא בגלל הכלוב הזה מתחילה הכל בסתר, אני לא יודעת.
היא משקרת לפעמים. אבל סך-הכל היא ילדה טובה.
כשהיא משקרת היא עושה את זה בצורה חובבנית כל-כך... כשהיא אמורו לאכול את הסנדביצ'ים לבית-הספר, והיא לא (ולא ברור לי למה.... פשוט כי לא בא לה), אז במקום לזרוק אותם לפח, כאילו אכלה אותם, היא מחביאה אותם בארון. כבר עשרות פעמים, גם אחרי שההורים שלי גילו וצעקו עליה, כאילו, מה זה הרעיון הטיפשי הזה, להחביא את זה בארון?!
ההורים לא רוצים שתלך לחברים או שיבואו אליה לפני שעושה שיעורי בית. ופעם אחת היא באה עם חברה הבייתה, ואז אמא הגיעה מהעבודה והייתה צריכה לצאת. אמא שלי ראתה את החברה לרגע אבל נורא מיהרה. לפני שיצאה שאלה איפה היא, אך היא כבר התחבאה מאחורי הדלת של החדר של אחותי. ואחותי אמרה שהיא בכלל לא שם. אמא חשבה שאולי התבלבלה ובגלל שמיהרה לא התחילה לתחקר כהרגלה.
אבל אני ראיתי שגם התיק של החברה שלה היה פשוט מונח באמצע החדר, קשה לפספס. ניסיתי להסביר לה שקודם כל לא תשקר, אבל אם כבר, שתעשה את זה נכון (מה שלא יודעים לא הורג, ואם אף אחד לא יודע, זה לא קרה אלא אם אתה בוחר שזה יקרה ומספר על כך), אני ידעתי אבל שמרתי על שתיקתי כמו אחות טובה.
אמא שלי היא כמו חוקרת מהמוסד, בחיי. ואבא הוא ההאקר שלה. בזמנו פרץ לי למחשב וגילה הרבה דברים שלא היה צריך לגלות. הם ידעו בדיוק מה היה ביני לבין אהובי, ושזה הרבה מעבר לחברות תמימה, אבל האמצעי בעזרתו גילו את זה היה לא מוראלי בעליל, ככה שלא יכלו להוכיח לי שהם יודעים, אחרת היו מודים בפשע הזה, החדירה הנוראית הזאת לפרטיות, קריאה של מכתבים פרטיים והתכתבויות שאפילו לא נשמרו. זה כאילו הם צוטטו לי...עם כוונה תחילה.
לאחרונה בכל אופן יצאתי במזל, נפגשתי איתו כשהם יודעים שפגשתי מישהו אחר ונתתי כל-כך הרבה פרטים לא הגיוניים לגבי החזרה שלי הבייתה, ואם הייתה שואלת יותר מדי או בודקת פשוט הייתי נופלת. ואיכשהו היא לא שאלה. מוזר. היא תמיד כל-כך סקרנית ושואלת את כל השאלות האפשריות וגם הלא רלוונטיות, ולא תניח עד שלא תענה תשובה מלאה מנומקת וללא תרתי משמע, כדי שתדע בדיוק מה הכוונה ולא תוכל לברוח עם משחק מילים... היא קשה.
אני עדיין פוחדת מהם, פוחדת לספר להם עלי ועל האחד שלי, כי אני עוד זקוקה לתמיכה הכלכלית, ואזדקק לה ב-3 שנים הקרובות. אבל כל-כך כואב לי לשקר ככה כמו ילדה קטנה, להמציא בדיות כל הזמן, לתכנן הכל ולקוות שלא ייתחסו אלי כילדה קטנה, ולא יחשדו.
אני רוצה כבר שזה יהיה גלוי, מעל פני השטח, שאלך לישון אצלו בלי חשש, שנהיה זוג נורמאלי. כל כך עושה לנו טוב ביחד וכל-כך קשה בלי.
מתגעגעת להכל בו, הכל. הריח שלו, ריח הגוף שלו, ריח השיער שלו, הריח של השפתיים שלו, והריח של האשכים שלו ושל הזרע... הטעם שלו, הפה שלו, של הצוואר, של החזה שלו, החזה השרירי המדהים שלו, והבטן הקשה שלו, היריכיים, ואיך האבר שלו כמו שלא ראיתי מעולם, עסיסי שכזה, בחיי שלא ראיתי כזה לפני כן. גם כשהוא קשה ועומד איתן, הוא עסיסי, ואיך שהוא עירום על ברכיו, מזיע על המיטה, בין שינוי התנוחות כולו איתן שירי וחטוב, עם שיער כהה ושמנוני בריח מנטולי ועיניים עמוקות, עוצמתיות, של אדם חזק וחושב, ואדם אוהב, ומסופק, ונתיב של זיעה שממסגרת את פניו, והזקנקן שתמיד אהבתי, like the stallion who mounts the world, הוא פשוט מדהים. איך שהוא רוכן לאחור ועוצם את עיניו, זוג עגילי הכסף- טבעות קטנות באוזנו הימנית, הטבעות הגדולות והמעוצבות על אצבעותיו, על האצבע והקמיצה. ואיך שהוא אוחז בי, מצד אחד בחזקה, ומצד שני בצורה כל-כך עדינה ואוהבת, בו בעת ובעונה אחת, יציב אך קליל.
ואיך שהוא נוגע בי, ביד, בירך, בגב, בצוואר... איך הוא מרגיש את הרטיבות שלי, איך הוא כל-כך אוהב את הטעם שלי.
האקס המיתולוגי גרם לי לרתיעה, בגלל שלקח לו שנתיים בערך עד שלמד לאהוב את הטעם שלי, עד שלא נרתע. לקח יותר משנה עד שהסכים לרדת לי, והרבה זמן עד שזה לא היה חייב להיות מיד אחרי גילוח ומקלחת. ועד שאהב את זה כל-כך והתחנן..... אחרי הכל, רק כי ידע בליבו עם מי יש לו תחרות, ושאני לא יכולה להתפשר על כלום.
אבל אהובי פשוט אוהב את זה. כי זו אני. ואף אחד לא יכול לעשות את זה בצורה כל-כך אוהבת. ובהתחלה, בהתחלה חששתי, המיתולוגי גרם לי לחשוב שזה רע, שבנים לא אוהבים את זה וזהו. כמו שהוא לא אוהב שנוגעים לו בפטמות או בטבור. אבל זה היה רק הוא עם הקטעים המוזרים האלה.
אני כל - כך אוהבת את החזה השרירי של האחד שלי, ואיך הפטמה מתקשה בפי. ויותר אני אוהבת איך הוא יודע לנשק את החזה שלי, למצוץ בעדינות ואז לנשוך אותו קלות, ולהרגיש את הפטמה הורודה הקטנה שלי מתקשה בפיו החמים, ואיך היא אחר כך נחשפת שוב לאוויר ונשארת זקורה.
בהולנד, כל פעם שרצתי ביערות, ראיתי כמה מקומות אינטימיים יש, בכמה מקומות יכלנו לעשות אהבה בלילה, בין העיצים ותחת הכוכבים. כמה מקומות מדהימים.
ואיך אנחנו לא צריכים לסיים את המשפט, כדי שנדע מה צריך להאמר. ואיך אין לנו על מה לריב, ועל מה לא להסכים. והכעס שלי הוא רק על זה שאנחנו לא נפגשים מספיק.
ולשמוע אותו צוחק... לראות אותו מחייך. רק לדמיין את זה גורם ללב שלי לפעום חזק.
איך הוא לא יכול לדבר בטלפון כשאני יורדת לו, הוא פשוט מתחיל לצחוק ולא יכול להתרכז, זה כל-כך חמוד.
ואיך שהוא מבקר דברים, ואיך שהוא מספר דברים, ובכלל, הקול שלו, לשמוע אותו בטלפון, ולשמוע אותו לוחש לי באוזן... ואיך שבזמן הסקס, כשלוחש לי משהו ואני לא שומעת הוא צריך לחזור על זה איזה 3 פעמים חחח ^^.
ואיזה כיף זה שלא מפריע לו שאחרי הסקס, הזרע שלו והרטיבות שלי נוזלים ממני על המיטה, כאילו זה הכי טבעי בעולם, כמו שזה צריך להיות...
כשהוא בתוכי... אנחנו אחד, ואין הרגשה טובה מזו בעולם. וכשהוא גומר בי.... להרגיש אותו מתרכך בתוכי, והחמימות הזאת.
הכל כל-כך טבעי ואמיתי ואוהב. ובכל רגע בלעדיו, אני חושבת עליו, ומה הוא היה אומר, ואיך הוא היה מגיב, כמוני.... ולמה הוא לא פה איתי.
למה לא סיפרתי לו הכל. למה לא הייתי יותר בסדר. למה אני רק אנושית. למה אני לא מה שהייתי רוצה להיות. למה אני רק כמעט טובה כמוהו... הק'הל שלי, האל שלי. האהבה שלי, my sun-and-stars, my one love, my Trias...
עד כה להיום
I want that baby Dragon
Dany
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Daenerys