אין באמת חשק לכתוב עכשיו. אפילו את הפורקן זה לוקח לי. זה רק רוצה שאשקע עמוק בתוך זה. זה משתלט עלי. כלפי האחר זה כעס, כלי עצמי זה עצב. אז כרגע זה רק עצב.
כל הסיפור של זה התחיל מדכאונות מדי פעם שגרמו לשנה להראות יותר קודרת מבדרך כלל. מן עומק כזה, שמהר הבנתי שאני סובלת מזה יחד עם כל נער ממוצע מגיל 12. כן, אני מדברת על הביטחון והיהירות של התחושה והמחשבות שאף אחד לא מבין אותך, ריקנות כזאת שרק אתה סובל ממנה, שיש לך משהו דפוק, שאתה סובל מכל הבעיות הפסיכיאטריות שבמקרה שמעת עליהן (ובדיוק כל הסימפטומים מתאימים לך), והמחשבות שלך עמוקות מדי בכי להסביר, וכו'. אז הידיעה שאני לא מיוחדת בקטע לא מנעה ממני לחשוב שהמקרה שלי בכל זאת שונה (למרות שזה עדיין רק מצדיק את זה שזו תופעה המונית וסתם נסיונות של המוח לתעתע את עצמו שהוא מיוחד. מה שמשותף לכל אותם נערים בעלי בלוג- הוא שלכולם גם הצורך הזה שאנשים ידעו מזה). אז בגלל שאתם מבינים כמה פתטי זה נשמע, ניסיתי להגיד לעצמי שאני חושבת כך סתם כי זה נחמד לחשוב ככה וזה בעצם "חלק מהבעיה".
ואז החלו גם התקפי הכעס. הטחה של האשמות בעיקר כלפי האנשים הקרובים אלי. הוצאתי את זה עליהם רק בגלל שזה עוד נשלט והאישיות החלשה שהייתה לי רק מנעה ממני להוציא את הזעם על אנשים שלא איכפת לי מהם- עם כמה שזה אבסורד. מה שעומד מאחורי זה, זה הידיעה הפנימית שהאנשים הקרובים תמיד יהיו שם, הם יסלחו בסוף, יבינו וימשיכו לאהוב, אחרים פשוט ידרכו עלי. זה לא שהידיעה של זה באמת שינתה משהו, סתם פחדתי. וגם לא יכולתי לשנות את זה.
אחד הסממנים העיקריים של תחושת הזעם הזו היא ההתנהגות הויראלית שלה. היא משתלטת על החלקים הבריאים, הרציונאלים וכאילו משנה לה את ה-DNA, יוצרת משהו שלה, משנה אותי, ומעוניינת לשמר את התוצר החדש ולהתרבות.
אז עוד לא ידעתי את זה.
אחד מהאנשים שהכי נפגעו מזה זה האקס שלי, שאני באמת לא יודעת איך סבל אותי. תמיד אמרתי לו שאני לא רואה את זה עובר. ידעתי שהוא לא סובל שאני ככה. מתפרצת, דרמתית... אבל למרות הרציונאל שידע את זה לאורך כל הזמן, גם בזמן שזה קרה- הדבר הזה, השד הזה שבי פשוט מנע ממני לעשות כל דבר בנידון. זה *רוצה* להיות שם, זה רוצה לכעוס, להאשים. זה רוצה שאהיה בדיכאון, *אני* רוצה להיות בדיכאון, כשזה שם זה חלק ממני, זה אני.
יכולתי להכנס לפרצי דרמה כאלו על משחקי קלפים ועל אי הסכמה בנושאים פיזיקאלים. כן, דברים כאלו מגוחכים.
גם עם ההורים כשאני חושבת על זה. חוסר סבלנות, כעס האשמה...
ואם לרגע חשבתי ששם זה נגמר, אני היום יודעת שזוהי רק ההתחלה.
הוירוס הדמוני רק תופס בי תאוצה.
בשנת שירות החלו לי התקפי זעם, בהם אני מוצאת את עצמי מאגרפת את הקיר עד זוב דם וצועקת את נשמתי לליל חורף עירוני, וכנראה מעירה שכונה שלמה.
במהלך הצבא היו פעמים שהתמודדתי עם זה בעזרת אלכוהול. רק שזה לא באמת עזר כמובן (וידעתי את זה), זה רק הוראות מוכתבות מהוירוס. להראות עצוב. להיות עצוב. להיות עצוב יותר. לשתות לא כי זה יעזור ולא באמת כי אז ארגיש טוב יותר. אלא כי זה ידוע שיש ששותים כדי להרגיש טוב יותר, ובגלל עצם הידיעה הזאת, אני צריכה לשתות. כי זה מה שמתאים לפרופיל הדיכאון בו אני מעוניינת לטבוע.
המקרה עליו כתבתי בו השתכרתי עד איבוד שליטה למעשה נבע בדיוק בגלל מקרה כזה. רק ששבגלל שזה קרה בחודשים האחרונים, אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה תופעה גברה.
מה שהיווה טריגר לתחושה הנוראית היה נוכחותה של בחורה שלא חיבבתי בפאב בו הייתי. אתם ודאי חושבים שמגוחך מזה לא יכול להיות.
כן. עצם השהות של מישהי שכלל לא רלוונטית לי גרם לי להרגיש כאילו היה זה סוף העולם, לרצות להעלם, לשתות, ואיכשהו הייתה בי מן ציפייה לא הגיונית שיבינו שאני שותה כך, רק בגלל זה. (למרות ששתיתי מהר מדי בכדי שישימו לב שאני לא באותה כוס). וכך מצאתי את עצמי שוקעת באלכוהול, רק שהפעם באמת השתכרתי ולא עצרתי עם עצם השתייה והניחוח האלכוהולי של נשמתי. לא תכננתי להשתכר באמת.
הזמן לא עצר מלכת, וכך גם הוירוס לא הפסיק להתרבות. מצאתי את עצמי נכנסת לדיכאון ופרצי כעס לעיתים תכופות יותר ויותר.
פעם בכמה ימים הייתי נכנסת לדיכאון עמוק, כל דבר קטן הרגיש כמו רעל שמוזרק לי לוריד. עד שכל יום זה היה שם.
מילה שלא מצאה חן בעיני, פנים שלא מצאו חן בעיני, תגובה של מצאה חן בעיני, כל דבר היה לטריגר. חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע.
היחידה בה שירתתי לא תרמה לעניין. הייתי שם כזומבי. זה היה ניכר. בלי חשק לכלום. הכל היה קודר.
השיחות עם הפסיכולוגית להן המתנתי בכל פעם רק החמירו את המצב, עוד לא החלטי אם היא הייתה פשוט גרועה להפליא או שפשוט פסיכולוגיה זה מטומטם להפליא כמו שחשדתי לפני שהתחלתי אצלה טיפול. אני חושבת שזה בעצם גם וגם. אבל זה לא רלוונטי.
היום זה גרוע מאי פעם. זה קורה מספר פעמים ביום, אם אני לא טועה, כל יום לפחות פעם אחת. התחושות רעות יותר מאי- פעם והטריגרים טיפשיים יותר מאי פעם. חוסר רציונאל מוחלט. טון דיבור שלא תואם למה שהייתי מוצאת לאידיאלי יכול עתה לגרום לי למשבר נפשי חמור להכניס אותי לדיכאון או לחלופין לזעם לא הגיוני. כך אני מוצאת את עצמי יושבת ובוכה, ואפילו לא מרגישה בנוח לומר על מה- כי אין סיבה באמת, כלומר, יש סיבה, היא פשוט לא ריאלית.
אז עצב רק פוגע בי, ובמי שנשבר לראות אותי כך.
מי שמכיר אותי די זמן יודע שהדבר הכי חשוב בחיים בעיני הם החיים עצמם. לכן לא אשמיד את חיי לעולם, למרות שמחשבה זו חלפה בראשי אינספור פעמים בגלל אינספור סיבות, באינספור דרכים. זאת כל עוד, קיים בי רציונאל.
פה בדיוק הפחד הגדול שלי. זה רק מתחזק. הקול הרציונאלי שבי לעט הולך ודועך. אני צריכה להכריח את המילים לבוא בקול רם, וזאת בפני רק מעטים. לעיתים, גם זה לא קורה, אלא הקול לוחש לי בראש. הוא לא עוזר, אבל הוא שם, אני יודעת שיש בי עוד רציונאל, אם כי הוא דועך.
אם זה לא יטופל מהר... לא תהיה לי שליטה. אז לא רק *ארצה* שיהיה לי רע. גם אדאג שהכל יהיה קיצוני. גם אם זה אומר שזה יהרוג אותי, על משהו מטופש כמו פרנסיפ.
אני מסוגלת לכתוב את הפוסט הזה רק בגלל שעוד קיים בי רציונאל. כי הוא לא היה, הפוסט הזה היה הדבר האחרון שהייתי עושה (literally).
ועכשיו לגבי כעס...
עם השינוי עליו גם כתבתי, שהפסקתי לשים זין על אנשים, והתחלתי להגיב חזרה את שאני חושבת במקום לשמור לעצמי, גם אלו כלולים. אמרתי לאנשים אמת בפרצוף, צעקתי. דברים שלא עשיתי מעולם לפני כן (חוץ מבכתה ח', הפעם הראשונה שקיללתי, אחרי שילד שטן עשה לי את המוות והוצאתי את כל הקללות שידעתי ומעולם לא יצאו מפי עליו, אמרתי לו את כל שחשבתי עליו והעפתי לו בעיטה על כל הסנטימנים שהחריב לי - מאז פי כבר לא נקי כמו נזירה - אבל היי, זה עבד איתו, הוא לא הציק לי מאז - חבל שלקח לי איזה 6 או 7 שנים ללמוד מזה).
מה שהתחלתי לומר בכל אופן, זה שאני ממש מחזיקה את עצמי בעזרת המעט רציונאל שעוד קיים בי מלפגוע באנשים בעודי במצבים היסטריים כאלו.
הבתור אדם רציונאל לעולם לא אפגע בעצמי- ובכל זאת אני כאדם רציונאל מודע לעובדה שעם הבעיה שלי אני מסוגלת לפגוע בעצמי בצורה בלתי הפיכה במקרה בו זה יחמיר - אותו חשש קיים גם כלפי אחרים. עם כל הזעם שיכול להיות בי, אנ לא מוציאה אותו על אחרים בצורות קיצוניות. אם כי עלול לבוא יום בו זה יהיה מעבר לכוחותי.
אני מסוגלת לכתוב את הפוסט הזה רק בגלל שעוד קיים בי רציונאל, רציונאל שמעוניין שזה יעבור, ורוצה עזרה. ברגע שאני במצב כזה, אני לא רוצה עזרה, אני לא מעוניינת לצאת מזה, לא משנה כמה הרציונאל מדבר אלי. הבעיה היא שזה זה יותר ויותר חזק, מה שאומר שהרציונאל נמצא שם פחות. אני כותבת את זה עכשיו כל עוד אני מסוגלת, כל עוד אין בי את עצמי שאעצור את עצמי הסיכוי לקבל עזרה שאוכל לטבוע ברשע הזה.
הפסיכיאטר יאבחן אותי רק עוד יותר משבועיים. זה גובר בקצב אסימפטוטי. אם זה הולך לכיוון ממנו אני פוחדת, זה עלול להיות קרוב למאוחר מדי.
הבעיה שלי היא שאני כל הזמן on the edge, כל הזמן לפני זעם או דיכאון, והרגע שאלו יהיו חזקים דיו.. אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה.
אני חייבת לקחת כדורים. ואם אני אתחרט, כנראה שזה מאוחר מדי, ואז אם כל האנטי- אני אצטרך שידחפו לי את זה וישמרו עלי מפני עצמי וישמרו על כל מי שסביבי.
אני פצצה מתקתקת. אני מסוכנת לי ולסובבים אותי. כרגע עוד לא, אבל יתכן ובקרוב.
זה אולי נשמע סתם דרמתי ומוגזם, אולי אפילו wishful thinking.
אבל הרציונאל אומר The only wishful thinking here, is that this whole case is a fruit of wishful thinking.
אני אפילו לא חושבת שהסברתי את הכל כמו שצריך. לשם שינוי היה עדיף שיחה על פני כתיבה. אבל זה רק בגלל שכמו שאמרתי, אין באמת כוח לכתוב עכשיו, אבל זה נראה היה לי חשוב מספיק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Daenerys