Fire and Blood

אבא לא מבין את משמעות שהותי עוד חצי שנה בצבא תחת מצבי הנוכחי. מבחינתו זה לקחת נשימה עמוקה ולהחזיק אותה עוד קצת. הוא אומר שרוב החיילים כבר רוצים להשתחרר, ברור שקשה ושבאזרחות יהיה לי קשה פי אלף. הוא לא מבין שבסביבה הזאת אין שום דבר שמחזיק אותי, לא האנשים, לא העבודה, לא השעות, לא התנאים וגם לא החופש המינימאלי של הביטוי העצמי קיימים שם, אין שם שום דבר טוב חוץ מטיפול בחינם.

ניסיתי להסביר לו שאין לי מספיק אוויר כדי להחזיק חצי שנה, וכתגובה הוא אמר שאם כך לא יהיה לי מספיק אוויר לכלום. כאילו הוא מראש יודע- מי שלא מצליח לעבור את הצבא הוא כישלון. הוא לא מבין שיש לי בעיה, וכל עוד אני תחת המסגרת הזאת, אין לי איך לפתור אותה.

הסברתי לו שהתרופה מחולקת ל-3 חלקים. העזרה המקצועית\תרופתית, הסביבה האוהבת והתומכת (עם כמה שפחות לחץ), וכמובן הרצון לעזור לעצמי והמאבק הפנימי שלי.

ניסיתי להסביר לו שברגע שאין אחד מהם- הבעיה לא לא יכולה להפתר והצבא נותן לי רק מענה מקצועי\תרופתי (וגם הם בספק). אין לי שם סביבה תומכת, יש לי שם סביבה קשה ומלחיצה. נכון, אני לוקחת דברים קשה מדי, נכון, הרבה עוברים את זה ואף מצבים גרועים מזה בצבא, אבל אני ספציפית לוקחת דברים קשה מידי, ולא כי אני לא מבינה שאין סיבה לכך, אלא כי יש לי בעיה. לומר לי שאני חייבת להפסיק לקחת דברים כל-כך קשה, זה כמו לומר לאדם שלא מצליח להפסיק לעשן- תפסיק לעשן. המודעות לבעיה קיימת, וגם הרצון לטפל בה. אבל לומר לי "פשוט תעשי ככה" – פשוט להפסיק לקחת דברים קשה (פשוט להפסיק לעשן...)- אני לא מסוגלת, אחרת לא הייתי זועקת לטיפול!!

פניתי לטיפול עקב חשש (שהתממש) לאיבוד שליטה!

הסביבה הזאת מכניסה אותי למצב שאני כל הזמן על הקצה, או גרוע מכך- מנסה לקפוץ. בזמן הסטרס גם הרצון לעזור לעצמי הוא אינו, אני רק רוצה שיהיה לי רע ולאחרים גם. לא איכפת לי מכלום ואין לי חשק לכלום.

פסכיאטרים- מקצועיים ככל שיהיו (ואגב שלי ממש לא מקצועית) – לא יכולים לעזור לאדם שלא מסוגל לשלוט בעצמו, שלא רוצה לעזור לעצמו, שרע לו כל הזמן. אני חייבת לצאת ממקור הלחץ האדיר הזה שעופף אותי במהלך כל השבוע כדי שאוכל לרגע להתרכז בעצמי, כדי שאוכל פאקינג להבטיח למטפלים שלי שלא אהרוג את עצמי עד המפגש הבא, כי בינתיים- אני לא יכולה. אני פשוט לא יכולה!

היום כשאבא החל לומר "הדבר הכי חשוב לי זה שאת..." הייתי בטוחה שהוא הולך לומר משהו בסגנון "תהיי בסדר, ותעשי את מה שהכי טוב עבורך ותשארי בריאה ושלמה". אך נחלתי לאכזבה קשה כי המשפט נגמר ב – "תסיימי את השנתיים בצבא". הוא לא מבין שהמאבק פה הוא לא על צבא ואזרחות, אלא על חיים ומוות! שבזמן שהוא נלחם על שלא אסיים את הצבא טרם עת, אני נלחמת על שלא אסיים את חיי טרם עת!!!

הוא לא מבין שכל יום שם עוברות בי מחשבות לירות בעצמי, לקפוץ לתוך הכביש המהיר, לתלות את עצמי, להטביע את עצמי בירקון, לעשות אמבטיה קפואה עד שאמות מקור.... הוא לא מבין שאנשים גורמים לי לרצות לבעוט, לחנוק, להכאיב, לשבור, לשרוט, לפוצץ את כל מי שעושה לי רע באי צדק כזה...

כל-כך קשה לי שאין לי את הגב של ההורים שלי בזה ושהם נותנים לי להרגיש את זה.

כאילו מה שחשוב להם פה זה הכבוד, מה יגידו אחרים, מה לספר למשפחה ולכל הקהילה. שהבת שלהם נכשלה, שהיא פסיכית, שהיא חלשה... נראה לי עדיף מלומר להם שהיא מתה, ושהיא גרמה לזה (או יותר גרוע- שהם גרמו לזה).

הוא לא מבין שהידיעה הזאת במצבי קיצון רק גורמת לי לרצות להוכיח לו שהוא טועה, להרוג את עצמי רק בשביל הפרנציפ. שלא סיימתי את השנתיים בצבא בכל מקרה, רק שעתה גם את חיי לא סיימתי (או בעצם- סיימתי).

מה נורא יותר מלקבור את הילד שלך, ולחיות עם זה שאתה אשם? ובמצבי קיצון, הכעס והעצב אומרים לי לעשות את זה. לפגוע בעצמי, וכך, לפגוע גם בהם.

אני. האדם שחייו הם הדבר הכי חשוב לו. זאת שהטיפה לאנשים שעדיף לחיות בסבל מאשר לא לחיות כלל.

אני זו שאיבדה שליטה. אני עדיין לא מעכלת את זה שניסיתי להתאבד. בלי לחשוב פעמיים. הייתי לוקחת את כל הקופסא אילולא עצר בעדי.

אבא לא מבין שכל יום שאני חיה, זה מזל. זה מזל שלא קרה שום דבר שגרם לי לאבד שליטה כמו אז.

ברור לי שצפויים עוד מכשולים קשים מזה. אבל ראשית אני מעדיפה לבחור לעצמי את אתגריי, ושנית – לעת עתה מובן שאעדיף לא לקחת על עצמי משהו גדול עלי בתקופה שכזאת, כל עוד אני לא אני, שאין לי שליטה, שאין לי רציונאל, שהחיים שלי לא בטוחים- בגללי. שגידלתי לי אויב בתוכי, שאני נאבקת בעצמי. שיש לי פאק באישיות, שלפני הכל- אני חייבת לסדר. לפני שזה משתלט עלי לגמרי. זה רק הרע עם הזמן. אני חוששת לגרוע מכל. בעיקר היום שאני יודעת שמצב כזה באמת ייתכן.

אם אבא היה מבין מה המשמעות של לא לעמוד מאחורי פה, אולי היה משנה את דעתו. אבל אני לא רוצה להשתמש בזה כמניפולציה. זה לגרום לאנשים להתייחס אלי כאילו הייתי עשוייה מאיזוטופ מאוד לא יציב שעלול כל רגע להתפרק וכל תנודה רק מגבירה את הסיכוי.

זה שאין לי את הגב שלהם זה קשה. אם הם ילחצו על העניין ויגרמו לי להרגיש רע עם זה, הם עלולים להיות אלו שישברו אותי. כל המשטח הזה מאוד חלקלק. הם לא מבינים את זה.

אתמול לא היה לי איכפת להדרס, איפשהו אולי קיוויתי שזה יקרה. לא ניסיתי, כי ידעתי שהפסיכולוגית רוצה שאתקשר אליה במקרה שאני רוצה לפגוע בעצמי. כלומר עדיין שלטתי בעצמי. אבל בעצם עבדתי על עצמי. לא התפרצתי לכביש אבל פשוט לא ניסיתי להזהר. אמרתי לעצמי שאם יקרה לי משהו, זה כאילו לא באשמתי ולכן אין לי סיבה להתקשר, כי זה לא אני שפוגעת בעצמי באופן ישיר. מחשבה מעוותת, כאילו גם הרציונאל עצמו נפגע. התקשרתי אליה למחרת כשחשבתי על זה בצורה רציונאלית תקנית ולא בצורה הנסערת הקיצונית. זה היה כל-כך חבל אם הייתי נדרסת. פעמיים או יותר זה כמעט קרה באותו יום.

לא סיפרתי להורים. הם היו רוצים שאספר להם גם אם זה מדאיג אותם. אבל אני פוחדת שינסו לכפות אותי לאשפוז. אני רק רוצה שיעמדו מאחורי ההחלטה שלי.

חשבתי על זה בצורה אובייקטיבית ככל הניתן. ניסיתי לשכוח מהאושר של החופש האזרחי, מבחינת לבוש, אוכל, זמן, תכשיטים, עבודה, שעות שינה ועוד, למרות שלאושר הזה כן יש מקום רלוונטי, אבל הוא פשוט משותף לכלל האנשים המשתחררים, לכן הוא פחות רלוונטי. חשבתי רק על הבעיה ומה יהיה הכי טוב עבורי- פתרון מהיר ויעיל לבעיה הכי קריטית כרגע- סכנת החיים של סובבי ובעיקר שלי.

אחד החסרונות הגדולים הם הידיעה שאם אשתחרר- ההורים שלי הם אלו שיממנו לי טיפול מקצועי ותרופתי. כלומר אני אהיה תלויה בהם. אני לא אוהבת את זה. אני רואה את זה חוזר אלי כמו בומרנג, אותם מזכירים לי את זה ומקשים עלי. ההורים שלי רוצים שאהיה תלוייה בהם. אני מעדיפה להראות להם שאני צריכה אותם במקומות שאני יודעת שאני לא באמת צריכה אותם. לתת להם את התחושה שהם מחפשים כדי לשמח אותם. הרבה פעמים ברגעי משבר איתם חשבתי לעצמי למה אני בכלל צריכה אותם בחיי. מחשבות קשות בהחלט. אבל עתה, אני צריכה את הכסף לטיפול ולצערי הם אלו שישלמו את זה.

נותר לי רק לקוות שהמאבק הבא לא יהיה איתם אלא שהם יעמדו לצידי.