קמתי בבוקר לאחר שלא הצלחתי להרדם כל הלילה. רציתי למשוך עוד זמן במיטה, ואז הבנתי שזה לא באמת מה שישנה והחלטתי לקום.
נותרו 3 עוגיות תמרים מתוכן 2 טובות. אכלתי את הלא טובה וארזתי בשקית אחת טובה יחד עם מעדן השוקולד הבלגי האחרון. נסעתי לבסיס, ובדרך חשבתי על העוגייה הטובה שמחכה לי.
כשהגעתי, הבחנתי בשקית הקרועה שהייתה ריקה מתוכן. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי. כמה מתסכל.
חשבתי על הקינדר בואנו שמחכה לי בבית שאוכל לאכול במקום, אבל הייתי רעבה מידי והיו אוזני המן. אכלתי הרבה מהן. מילאתי את המכסה הקלורית היומית שלי.
חבל, כי זה אמר שלא יכולתי לאכול מהקינדרבאונו לאחר מכן.
הייתי אמורה לעשות טופס טיולים יוצא ולהפלט כבר מהבסיס. מכיוון שיש לי עוד ציוד שאני צריכה להחזיר, שחלקו נמצא בכלל בביתי הרחוק מאוד, הזמנתי טיסה למחרת כדי שאוכל להביא את הדברים ולהחזירם לבקו"ם.
התברר לי שביום חמישי, היום בו הורידו לי את הפרופיל, היה תחילתם של 48 שעות בהם אני חייבת להספיק
להפלט ולסיים את שירותי. אני לא יודעת איך הם רצו שאעשה זאת, כשסיימתי בחיפה רק אחרי 2, ואם הייתי רוצה להגיע לקריה, הייתי מגיע ב-4 וחצי או 5 אחה"צ (כי זה כולל לחכות לאוטובוס, נסיעה לרכבת, לחכות גם לה ולנסוע לבסיס), מה שאומר שלא היה שם אף אחד שיוכל לעזור לי עד יום ראשון. מכיוון שבראשון ושני היה פורים- לא הייתי יכולה לסיים את טופס הטיולים בכל מקרה, כי הסיכוי שכל האנשים שאני צריכה יהיו שם שואף ל-0. היום היה זה יום רגיל לחלוטין והטופס הזה פשוט סיוט. כל אחד מפנה אותי למישהו אחר שיחתום קודם, אומר לי שכבר יבוא ונעלם לשעתיים- מה שתוקע שורה של אנשים שמוכנים לחתום רק אחריו, ואתו בן-אדם בכלל לא עובד בשעה שאחרי השעתיים בהם נעלם; אנשים בהפסקה של 3 שעות או שרק מגיעים עוד שעה וחצי במקרה הטוב - לא יודעים מתי הם חוזרים אם בכלל במקרה הפחות טוב. גיליתי שיש לנו ספריה בבסיס, כי הייתי צריכה להחתים שם אנשים. מסתבר שיש שם גם אינטרנט.
בשלישות אמרו לי שבגלל שיש לי ציוד להביא מרחוק והשחרור הוא דחוף, אני אלך לבקו"ם ויהיו לי שבועיים להחזיר את הציוד. זאת הייתה פשרה אחרי שרצו לשפוט אותי על זה שלא דאגתי להשתחרר תוך 48 שעות מהזמן בו הורידו לי פרופיל. רצו לשלוח אותי שוב להוריד אותו בחיפה. לבסוף הצליחו לסדר את זה (מה היה נותנים לי, ריתוק?).
רק מה, כשהגעתי לאפסנאות שיחתמו לי, גיליתי שאני צריכה להחזיר להם את כל הציוד. קצין הלוגיסטיקה סרב גם הוא לחתום בגלל אותה הסיבה. ניסיתי להסביר להם את מה שאמרו לי בשלישות, אבל זה עניין להם את השיערות בתחת.
חזרתי לשלישות שאמרו שהבררה היחידה שיש לי היא להביא את הציוד מהבית עד מחר בבוקר ומיד לאחר מכן ללכת לבקו"ם.
מאחר ואין לי כרטיס ערבה יותר עקב הארנק שנגנב והחוסר בזמן להוציא חדש, נאלצתי לטוס – במזל היו טיסות. הצבא לא ממש יודע לארגן נסיעות חינם לחייליו מסתבר. הוא גם חייב לי איזה 300 ש"ח על נסיעות בלי קשר.
על מנת להמנע מהטרטור הזה, ביקשתי מההורים שיעבירו לי את הציוד דרך מישהו שמגיע למרכז, אבל הם התעקשו שאגיע.
למה? אבא מתעצל לחפש את הדברים שלי, אבא מתעצל לסדר אחריו את הבלגן שיווצר מהחיפוש, הם חושבים שזה מטריח לבקש ממישהו שיסחוב איתו (כאילו היה זה במו ידיו או אפילו כבד) לפאקינג טיסה, תיק ששוקל אולי קילו (נעליים ו-2 זוגות מדים). לי זה נראה נורא טריויאלי והרבה פחות מטריח מלבוא כל הדרך וחזרה.
בניתי על האנשים האלו, ואני לא מאמינה שהיו אפילו מחמיצים פנים – או לפחות כך הייתי רוצה להאמין, הייתי עושה זאת עבור כל אחד בערך, זה מעשה טוב ולא מטריח בעליל שעושים חברים או מכרים ע"מ לפתור מטרחה גדולה. הייתי באה לשדה התעופה כמובן בשביל לקחת את הדברים (כדי חס וחלילה לא להטריח אותם בלנסוע 500 מטר שלא בכיוונם), הם רק צריכים להעביר את זה במטוס!!
אבל לא.
חיכיתי שאבא יחזור הבייתה בשעה 4 אחה"צ כדי שיארגן את התיק עם הציוד שאני צריכה בכדי שיגיד אם זה ראה לו מטריח מדי או לא בכלל לבקש. הייתי צריכה לדעת אם זה יוצא לפועל עד 5:30 אחה"צ, ע"מ לבטל טיסה של 7:30 בערב שהייתה מבחינתי מקרה חירום של חוסר ברירה. התקשרתי בשעה 5, לאחר שלא התקשר כשידע שאני מחכה לתשובה. רק אז הוא החל לחפש את הדברים. לאחר שלא היה לו כח למצוא את התיק עבורי, התעקש שאני אבוא. ניסתי למצוא ב-5 דק' שנותרו (מה שהיה נמנע אם היה אומר לי את זה מיד כשהגיע הבייתה) מישהו שיוכל לתת לי תיק להזדכות עליו ושאני אתן לו את שלי בהזדמנות, זה היה חוסך לי הרבה כאב ראש, אבל לא תפסתי אף אחד.
כעסתי על אמא שלא הביאה לי את הציוד למרות שהייתה באותו יום במרכז, כעסתי על אבא שלא טרח להתקשר אלי כשהגיע הבייתה, כעסתי עליו שהתעצל לחפש עבורי את התיק, כעסתי עליו על זה שלא רצה "להטריח", וכעסתי עליו על זה שהוא בכלל לא מבין למה אני עושה סיפור מלבוא הבייתה ולעשות זאת בעצמי.
הגעתי הבייתה ואמא שלי כמובן מצאה את התיק, חשבתי שזה ייקרה, סתם באתי. סתם מניפולציה כדי לראות
אותי.
אני לא ממש מבינה למה. כל מה שהם עושים זה לגרום לי להרגיש רע.
לא ישנתי בלילה, ולא נרדמתי בצהריים ולא במטוס ולא בדרך. תכננתי לרוץ היום ע"מ שאוכל לאכול, כי אני ממש רעבה.
בת"א נשנשתי קצת מהסלק במקרר, ואהובי הביא לי סלט קטן, הוא בא במיוחד מוקדם מהאוניברסיטה כדי להפרד למרות שלא חסר לו מה לעשות.
עדיין הייתי רעבה בבית. בסוף נכנעתי ואכלתי את מה שנשאר מהחסה והמלפפון יחד עם זוג שניצלים.
כל-כך בניתי על הריצה היום, זה כבר נדחה הרבה יותר מדי. גם אכלתי הרבה מדי, ולא רק היום, כבר שבוע שאכלתי יותר מדי ושבועיים שלא רצתי. אני מרגישה שמנה ומנופחת.
חוץ מזה, קיבלתי הערות כמו "כמה טעויות את יכולה לעשות, כל פעם שאת לא מקשיבה..." או משהו בסגנון. לי נראה שעל כל פעם שהקשבתי- אני מתחרטת. שוב ושוב.
בנוסף התברר לי שהמענק 100,000ש"ח שההורים שלי מקבלים עבור עבודה שאני מבצעת- למעני- מה שהיה ברור לי שיגיע אלי, כמו שעושה כל הורה שאיכפת לו מילדיו- לא היה מגיע אלי כמו שחשבתי. הם חזרו על זה כמה פעמים שהמענק הוא להם (כדי לעזור לי). אני יכולה לקבל 27 על עבודה של חצי שנה- אבל זה אומר לראות את אהובי כמעט בכלל. למה הם לא שמים את עצמם בנעליים שלי?? אם היו מפרידים אותם ואומרים להם לעבוד ב-2 מקומות שונים בארץ 6 ימים בשבוע ולהתראות יום בשבועיים, הם היו עומדים בזה? הם חושבים שהרעיון שלי של למרוח את החצי שנה על שנה (ובכך להיות חצי שבוע פה וחצי שבוע שם) זה רעיון דבילי לחלוטין. תכלס, עכשיו שאני מגלה שה-100 אלף בכלל לא יגיעו לכיס שלי, אלא רק יצור מצב שהם לא ייגרמו לי להרגיש רע כמו עכשיו על העזרה שלהם (כי הכסף מיועד לזה), זה באמת נשמע לי דבילי. 27 אלף בחצי שנה זה טוב, אבל זה לא שווה את המחיר. אם אני פורסת את זה על שנה-כבר עדיף לי לעבוד בעיר.
"למה הכל כל-כך קשה לך?!" שואל אותי אבא. ואני רוצה לומר לו FUCK YOU DAD, קשה לי כי אתם לא מתנהגים כמו הורים לפעמים. כל הזמן רוצים לראות תמורה. העזרה לא באה כי הם *באמת* רוצים לעזור. "הנה, עזרתי לך!" הם דואגים תמיד לומר בצורה כזאת או אחרת, כאילו שאפול ברכיי ואודה להם. זה אמור להיות טריוויאלי לרצות לעזור לילד שלך, לא?
אמא כל הזמן זורקת לי הערות מזלזלות "שמעת על המשפט של קצב?" "לא.." (מתי היה לי זמן לזה, הייתי כל היום בבסיס חסרת אונים, ניסיתי להרדם או הגעתי הבייתה וכל מה שחשבתי עליו זה הכעס והתסכול שאני חווה, ממש לא התעמקתי בצרות העולם הבוקר!) "...את יודעת בכלל מי זה קצב?" שאלה בעקצנות, לועגת לי שאני לא רואה חדשות. זו לא הייתה שאלה רטורית. לאחר שחזרה "שמעת מה שאלתי?" "עניתי לה בכעס שאני לא מתכוונת לענות לה כשהיא מדברת אלי בכזה זלזול, שזה ממש מכעיס אותי". היא שתקה. כל זה התנהל כשהיא בכלל בחדר שלה ואני יושבת בסלון. היא נוטה לשאול אותי דברים מזלזלים די הרבה, שאלות כאלו שאין תשובה שלא מוציאה אותי מטומטמת. לא להאמין שככה מתנהגת אמא, והיא אפילו לא שמה לב.
הבת הלא מושלמת שלך היא הבת שלך. או שתקבלי את זה או שלא! אל תשתמשי בטיעון הזה רק שזה נוח לך. סעמק איתך.
"מצאתי כדורים של אומגה -3 שדחפת לארון! אבא לוקח אותם כל הזמן ועכשיו התבזבזו 200 ש"ח!!" "למה התבזבזו, פשוט עכשיו אל תקנו ותשתמשו בזה..." "פג התוקף!! אם זה היה יוצא מהכיס שלך זה לא היה קורה!" וואללה... "על מה את מדברת?! זה קורה כל הזמן" "מה קורה??" "שאני מוציאה מאות שקלים על שטויות שאני עושה, אני מתנצלת אבל ברור לך שלא החבאתי אותם בזדון כדי שתבזבזו 200 ש"ח לשווא!!".
במקום להציע דמי כיס, הם מתקטננים על שקלים כשאני חייבת להם.
מסתבר גם שעל לבוא לבקר אותם בלי צבא שיממן לי את הנסיעות- הם לא מתכננים להוציא גרוש. הם מתכננים שאני אבוא פעם בשבועיים, 120 על חשבוני. אולי כשיבינו שאני מעדיפה פשוט לא להוציא את הכסף הזה, הם יתחילו לשלם את זה בעצמם. אפילו חצי חצי הם לא הציעו להתחלק. מבחינתי לא לבקר אותם בכלל. חשוב לכם? בואו לבקר אותי.
מיום ליום יש לי יותר הערכה לכסף, בעיקר עכשיו שכל הגב הכלכלי עליו בניתי במשך שנים לא יהיה שם. לא מענק ולא נעליים. אני אצטרך לממן לעצמי את הלימודים, את האוכל, הבריאות, כנראה גם את הטיפולים הפסיכיאטריים, התרופות הפסיכיאטריות, הגלולות למניעת הריון, ובהמשך גם מגורים.
אני פוחדת לעשות את המהלך הזה ולוותר לגמרי על ההורים, הם דואגים להפחיד אותי. אבל הם מנסים לעשות לי מניפולציות- אם אני לא הולכת בדרך שלהם- הם לא יהיו שם בשבילי.
על אחותי הקטנה זה יעבוד. היא תהיה שלהם לנצח, היא חלשה מדי כדי לעמוד נגדם, לה אין אפילו כלים להאבק בהם. הם לקחו לה כל אפשרות להיות חופשיה.
אני... אני יודעת שהדרך שלי היא הקשה ביותר. פעם אחר פעם הם מפנים לי את הגב ואני אפילו לא יכולה לומר להם את זה, כמה שזה אירוני, הם חושבים בדיוק הפוך. שהם שם כל הזמן לצידי ובשבילי ואני היא התוקעת סכינים.
אז אין מענק ללימודים. אין מענק לחתונה. אין עזרה לטיפול פסיכיאטרי, אין תמיכה נפשית, אין הבנה, אין קבלה. רק הערות ציניות, מניפולציות, ערכים ריקים והאשמות.
אני לא כמו כולם. אני לא טובה, מוראלית, צנועה, עם אהבה למדינה, לקהילה, לחברה, עם קרבה משפחתית ואיכפתיות למה שאומרים כולם, אני לא מנסה להיות הדוגמא האישית שמצפים ממני.
תודה רבה הורים על כל ההערות הציניות, על זה שבמקום להרים אותי בזמנים הכי קשים- רק פתחתם לי חזית חדשה להלחם בה.
הלוואי ותמותו. אני מבטיחה לכם שאגדל את אחותי טוב מכם. לה אמנם יהיה מאוד עצוב שתמותו, אבל ללונג-רן, זה יעשה לה רק טוב, למרות שהיא לעולם לא תדע את זה, אני כן.
עם כל הצער והאהבה שלי אליכם, מוטב לי בלעדיכם, ובלי כל הכאב ראש והכאב לב שאתם גורמים לי.
כמה פעמים גרמתם לי לרצות להאבד, לכתוב בדמי שאני שונאת אתכם, שבגללכם רע לי.
אני מצטערת, נכון שלא מקבלים הוראות לגידול ילדים, אבל להכשל כמו שאתם נכשלתם, מזל-טוב, דרוש כישרון מיוחד בשביל זה.
נכשלתם בלהיות הורים. בת אחת שלכם שונאת אתכם והשנייה לא תוכל לחיות בלעדיכם או לעשות שום דבר לבדה.
אני תוהה אם יש משהו בעולם שהיה פוקח לכם את העיניים. אבל איכשהו גרמתם לי לשנוא אתכם. האנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלי.
"Rebel", my new last name,
wild blood in my veins;
apron strings around my neck,
the mark that still remains.
Left home at an early age-
of what I heard was wrong.
I never asked forgiveness
but what is said is done.
Let my heart go,
let your child grow,
or let this heart be still.
Never I ask of you
but never I gave,
but you gave me your emptiness
I now take to my grave;
so let this heart be still.
Now I'm coming home,
I'm not all you wished of me,
but a mother's love for her son-
unspoken, help me be...
Oh Yeah, I took your love for granted
and all the things you said to me.
I need your arms to welcome me
but a cold stone's all I see.
Let my heart go!
Let my heart go!
You never let my heart go!
So let this heart be still.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Daenerys