Fire and Blood

There is no good or evil in this world, only different minds. One's good is someone else's evil, and right and wrong are subjective terms. It's what makes us strong a race and a productive one, and yet what makes us weak and vulnerable and self-destructive.

People say one should learn how to deal with problems and face them. Recently however, I've learnt that escaping and avoiding them problems is not always a bad call. There are wars I don't mean to fight. Why should I fight wars I cannot win?

Family, Duty, Honour… those were never my words, only Fire and Blood.

I'm facing a point in life that I'd once choose to handle by leaving this world, ending my life, ending my wars, my suffering, my guilt and all the wrongs I might've committed.

I'm wiser today. Wrongs I have committed but those for which I am blamed are not the ones. I've always feared those who had no conscience at all; crazy people and awful. Today I know why. Those who have no conscience will do whatever good for themselves, and those who stand in their way would be pushed aside in whatever fashion that comes handy. Are those lucky for being able to do so, suppressing emotion to a frozen waste until they're to serve a meriting purpose? Or is it rather sad, worthy of mercy and pity?

I suppose thoughts on the matter are various, as often as various thoughts on matters can be. What I do know however, is that I am no different.

I've long accepted the fact that it's in the human nature to be egocentric. And I have things in life I want to gain. Gaining requires sacrificing and often risking. I've made that risk once in the past, willing to sacrifice hell of a lot, and so I am ready to do it again.

I was ready to be ditched by all those who claim to love me so I can stay with the one who loves me the most.

But it is no secret I have failed them all, not once nor twice. I am expected to give warmth that I don't have in me, complete duties I cannot fulfill and tell truth that is too harsh and destructive and painful for that kin. I am asked to apologize for deeds that mean no apology, for I have purposely served my own, and sacrifices were made. I am expected to take responsibility, and I do.

Though it's hard to understand, I am not evil, and neither are my deeds. They are mere self-serving and those who are not myself suffer out of some of my acts if standing in my way. Therefore I cannot have their love and deserve it even less. As a matter of fact, their love to me only pains me, and so- it pains them, probably more.

It is not possible to have me do things out of will if I don't have it in me. One can't choose what feelings to possess towards what.

I cannot describe how much it pains me to hurt those who love me, and yet it pains me a thousand fold more, when those who love me hurt me.

That is why I must leave. The good that's in me to give, does not answer the requirements and expectations out of me.

I know it's hard to live out there, without people to love me truly and for long, but I don't have enough in me to purchase such love. I dearly respect anyone who holds any fashion of love towards me, for I am not easy to like, not to mention love. I have many sides in me that most would view as flaws of the worst kind. As for love, I have love only for myself, and anything that is part of me.

This is why my banishment is so painful, family will always be a part of me, with or without me wanting it, and yet their love for me is too painful for me to keep.

With all due respect, I choose to leave.

If I could ease their pain by taking their love for me away from them, I would, but family can't be chosen.

I know that within their hearts, within their motherly and fatherly love, they cry for I've made them pain more than any parent should.

I am not a daughter a parent should ever desire, I've failed as a daughter, but then again, that's never been a purpose of mine. My parents only failed making it one, but they stood no chance in the first place. I am what I am what I was meant to be, and the world holds all kinds of people, some worse and some better.

Many should consider me of the worst kind; I however think myself better.

אני לא מוצאת את חבילת הגלולות שלי ואני באמצע, ככה שעוד כמה ימים יהיה לי מחזור, ואין לי איך להשיג חפיסת חדשה, אז כנראה שאצטרך לשלם לרופא שייתן לי מרשם ולהתחיל לשלם על הגלולות שלי. ועד אז אני לא מוגנת.

החתול שלי צריך להבדק כי הלחי שלו התנפחה, אז קבענו להיום לוטרינר ועד אז החתול צריך להשאר בבית ולא לאכול, אז הוא בוכה שהוא רוצה לאכול\לצאת ואני לא מסוגלת לשמוע את זה, בא לי לבכות. הוא כל חמוד ומסכן. הוא גם כל-כך פוחד מהכלוב, פעם אחרונה שהכנסנו אותו הוא לא נרגע, הוא רק בכה והשתין מפחד ורייר. ועכשיו אין יותר וטרינר 10 דק' מהבית, צריך לנסוע חצי שעה... זה כל-כך עצוב לי, אני רק רוצה לחבק אותו ולבכות. רק שיפסיק לילל :'(

מתוקי שלי... כל-כך מסכן

אני מרגישה שמנה אני מעל 50 קילו שזה לא היה מפריע לי אם זה לא היה ניכר אבל אני רואה את זה ואני כועסת על עצמי שאני שוב נראית ככה. שוב לא מרגישה בנוח ללכת עם צמוד או לחשוף את הבטן. אני יודעת שזה נשמע אנורקטי אבל זה גורם לי לרצות לא לאכול עכשיו. אני מרגישה רע שאכלתי כל-כך הרבה בשבוע וחצי האחרונים למרות שלא הייתי פעילה, וזה ממש ניכר. אני עולה בקלות ממש אבל לרדת זה חתיכת מכה.

אין לי מספיק כוח רצון לעצור את עצמי מלאכול דברים מתוקים, אני צריכה משהו שידרבן אותי, כמו שאז היה לי. אני צריכה להבטיח למישהו שלא אגע בכלל במתוקים.

מ-48 זה יחסית קל לרדת ל-45 אבל ב-48 הרגשתי טוב עם עצמי ולא היה לי מוטיבציה ממש לרדת עוד. עכשיו לרדת ל-48 נראה לי כמו צרה.

אבל אני לאחרונה שונאת לרוץ יותר ויותר, מה שפעם אהבתי.

אני חייבת לחזור לעבוד, ככה אני כל היום עסוקה ולא חושבת על אוכל. אני משתגעת עכשיו.

יש בעבודה כל-כך הרבה אוכל ואוכל כל-כך טוב ומלא קינוחים.... אבל אני חייבת איכשהו להכריח את עצמי בכלל לא להסתכל על זה, לאכול רק סלטים.

אני רוצה להיות רזה כמו פעם. אני רוצה משמעת עצמית. אני רוצה לא לאהוב אוכל. וסעמק איתכם אני לא אנורקסית.

עכשיו כשאני אצל ההורים אוכלים אותי הגעגועים בא לי להתפוצץ, הגעגועים לאהובי הורגים אותי, אני לא יודעת מה לעשות. אני משתגעת. כמו פעם, שזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם והוא לא פה.

יש לי כל-כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות עכשיו אבל אני לא מסוגלת להתרכז בכלום, כי אני רק חושבת עליו כל היום ומתחרפנת.

אעאאאאאאא~!@#$%^&*)(_+

"You are such a delight…" he said to me, right after raising his head from between my legs, his beard all covered with my wetness.

He started with a torturing bestial tease, tacking his teeth through my flesh, the inner part of my hips; scratching my stomach and sucking me hard, applying direct pressure to my clit, biting, and licking, absorbing my screams of pleasure and pain... Fearfully I was longing for the soft coming pleasure which the soreness only made more desired.

The soothing soft tongue was indeed more pleasant then it could have otherwise been.

At the right time, he began licking me, at the right place, the right speed and with precise appliance of pressure. It's been so pleasing, so perfect. Like a thirsty beast, he was drinking me in, all the lot of liquid which my body had produced.

My orgasm was very long. It usually is when he's eating me.

He knew not to stop. Feeling my entire body in an orgasmatic state, I could hear his moans as I came in his mouth. He kept drinking ardently, 'till I reached the climax of the orgasm. It was so intense.

He didn't stop. I started shaking, but he only sucked me harder. I couldn't take it, I was way too sensitive. I was struggling, trying to avoid his electrifying touch, but he just kept drinking me in, every little dr0p, just like I do to him.

He violated my extremely sensitive clit, held it in his mouth all while sucking it hard. I went crazy, like a beast longing for freedom I was trying to twist, but he has restrained me with his powerful arms, forcing me to take it. He was sucking my inside to the point of submission, until I felt it in every inch of my body, he sucked the essence of my life along with my river of wetness.

I then succumbed to him. Then he stopped.

Overcoming this overwhelming state, I cleaned his beard with my hand, "You are such a delight…" he said to me…

I thought I couldn't possibly feel any better, but that was until he thrusted his brutally hard 9 inch inside of me.

He ravished me.

It was heaven.

Feeling his thickness through the walls of my temple, reaching so deep, and his body- so close to mine, felt amazing beyond measure. The smell of his breath, and godly sight only made what is already perfect, more perfect than what a human could ever bear to imagine.

Every bit of my body loved him, and his loved mine.

We were united, we were one.

The act was sealed with the returning of liquids, I drank from the divine beast, fed on every dr0p of nectar that he had in him to offer, taking more than he would had given, up to the point to which he drove me to, the astrals of the heaven.

With satisfaction that only gods may ever have, we lay in each other's arms, loved, loving and utterly overwhelmed.

We could never be as happy alone, or with anyone else. We are meant for each other. We see this all the time. Every time I swim in his ocean, every time he melts in my volcano… Every time we are together and our astral world is the only thing we see, we know, that this astral world is meant for us and forever it shall remain our kingdom to rule, as two lovers, the God-King and his Goddess-Queen, together as one.

"מצד אחד את מסננת ולא מקשיבה ומזלזלת במה שאנחנו אומרים ומצד שני כשיש לך בעיה, את ישר יודעת להתקשר"

אני קוראת לכם לעזרה רק כי אתם רוצים שאקרא לה, כי אתם רוצים שאזדקק לכם, שאשאר ילדה, אני לא באמת רוצה לשתף אותכם, אתם פשוט מנדנדים לי לעשות זאת. לכל הרוחות, אני לא זקוקה לכם ויותר מזה, גם נורא קשה לי איתכם בחיי. יהיה לי נורא פשוט לוותר עליכם, ומשום מה, אני לא עושה את זה, למרות שאני מגיעה לתובנה הזאת בכל פעם מחדש כשאני בקרבתכם. הנשמה שלי חולה בכל פעם שאני שוהה בסביבתכם, אתם מרעילים אותי.

בימים אלו אני יודעת, ככל שהאושר היומיומי שלי רב יותר וחיי מספקים יותר, כך גם הנפילה כואבת יותר, הכעס והעצב are more easily triggered וההשפעה היא קשה יותר ויותר. תמיד חשדתי שיש לי הפרעה זו-קוטבית, היום אני כבר כמעט בטוחה, כי זה רק מחמיר.

איתכם פשוט לא טוב לי. כל הזמן חושבים שאתם יודעים מה טוב בשבילי. כל הזמן אומרים לי מה לעשות, איך לעשות, מתי לעשות, למה לעשות. די! תנו לי לחיות! תנו לי לבחור מה חשוב לי לעשות ומה לא, מה לעשות עכשיו, ומה לדחות למחר. ואם טעיתי, אני אלמד את זה בעצמי. זה לא עוזר לי שאתם מטיפים לי על משהו אחרי שטעיתי, וזה בטח לא עוזר לי כשאתם לא נותנים לי להתנסות ומנסים לכתיב לי איך לחיות!

אז נכון, אמרת לי 20 אלף פעם לשלוח את הפקס, אבל שתינו יודעות שלא משנה אם תגידי לי פעם אחת או מליון, הוא יישלח באותו זמן. את רוצה לחסוך מאיתנו את אינסוף הפעמים שאת גורמת לי להרגיש רע- עשי זאת בעצמך, כי אני כנראה לא אעשה זאת.

ומה לעזאזל מפריע לך שהבגדים שלי בארון מבולגנים??? את צריכה ללבוש אותם? את אפילו רואה את הבפנים של הארון?? מה את מחטטת לי בארון?! למה את בכלל נכנסת לי לחדר??

אז זה הבית שלך, נכון. אבל אני באה לפה רק בשבילכם, רק תגידי, ואקח את הדברים שלי ואלך.

ולחוץ לי לפתוח חשבון בנק כי אני רוצה אישור עבודה! שאני יכולה לקבל רק אם יש לי חשבון בנק! למה? כי אני רוצה לעבוד, כי התמיכה הכלכלית שלכם רק פוחתת עם השנים, ואני קונה לעצמי את האוכל והטמפונים, והדאודורנט והבגדים וגם תכשירים רפואיים, מה שפעם הייתם עוזרים לי. אז מדי פעם אתם עושים טובה ודואגים שאודה לכם מעומקי נשמתי כאילו החמש שקל הנוספים האלו היו פנסיה שלמה. אז כן, לחוץ לי לפתוח חשבון, כי אין לי כסף, אני לא יכולה להרשות לעצמי לטוס לחו"ל כל שנה! אני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות לי רכב, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לקנות לי בגדים וכן, גם עם אוכל ותכשירים בסיסיים קשה לי. אני לא מקבלת משכורת באמת, אני מקבלת משכורת זעומה וזה מה שיש לי.

האם הצעתם לי עזרה?

כמובן שלא, רק דאגתם לומר לי כמה כסף אני מוציאה על הטלפון מדי חודש, שאני "מדברת יותר מדי", אולי בגלל שמה שחזיק אותי בעולם הזה הם השיחות איתו, עם מי שאתם כל-כך מתעבים, לו רק הייתם מתארים לעצמכם איזה מזל יש לכם שהוא שם עבורי, כי בלעדיו, אני לא יודעת אם הייתי שורדת. לא פעם, לא פעמיים, לא שלוש ולא מאה פעם חשבתי להתאבד.

אבל כל עוד הוא שם, זה לא יקרה לעולם. אז תגידו לו תודה, שהוא שם לשמח אותי, לשמור עלי ולהשאיר אותי קצת שפויה. כי פה עכשיו, בבית שלכם, אני משתגעת. אני לא שייכת לפה.

השיחות איתו היו שוות כל שקל.

"יש לך כסף?" אתם שואלים אותי לפני יציאות. כי אם אני אומרת לכם לא, אין לי כסף, זה לא שתתנו לי, זה שתשאילו לי, ותזכירו לי כל הזמן שאני חייבת לכם כסף.

וגם אם אבחר בבנק פחות טוב מהאחר, הרי עוד רבע מדינה לקוחות של אותו הבנק, כולם מציעים דילים דומים, ויחד איתי עוד הרבה בסירה, והסיכוי שתטבע היא בדיוק כמו הסיכוי של הסירה האחרת, בבנק השני, וזה לא באמת משנה, ואתם סתם מלחיצים אותי, גורמים לי להרגיש רע, חסרת אונים, אומללה. ולא סתם אני חושבת פעם אחר פעם לנתק איתכם קשר.

האם אתם בכלל שווים את כל המאבק הזה?

כל הכאב ראש הזה? יש לי עכשיו את המשפחה שלי, את אהובי, אישי היקר, ויש לי חברים שלא מעיקים עלי כמו שאתם עושים באופן שיטתי בצורה כל-כך נוקבת ועוד בלי לשים לב כמה אתם פוגעים בי.

איך אני מתפוררת לכם בידיים.

ואז אם תקראו את זה, שוב זה יישבור לכם את הלב, ושוב- גם על זה, תגרמו לי להרגיש רע, ולי להרגיש אשמה, ושוב אני אבכה לכם כמו ילדה קטנה, כמו שאתם רוצים, ואתרץ שזה לא בדיוק מה שהתכוונתי, ואתם בוחרים להבין את זה איך שנוח לכם ומסתכלים רק על מה שנוח לכם, אבל האמת היא, שלא טוב לי אתכם, אתם לא מספיק טובים עבורי, אתם עוול בחיי, ואפילו צה"ל יודע מזה, מבחינתו אני כבר לא גרה איתכם, בגלל זה הורידו לי פרופיל נפשי, בגלל זה הצלחתי לעבור תפקיד, בגלל זה קיבלתי כל-כך הרבה ימי חופש, כי כרגע אתם הבעיה, לא התמיכה. הבעיה.

אני מרגישה שאני מבזבזת את זמני כשאני איתכם, אני לא מתגעגעת אליכם. ורוב הזמן אני גם לא אוהבת אותכם.

אני מעריכה מאוד את כל מה שאתם עושים עבורי, אבל אני אשרוד גם בלי זה. זה נראה לי פשוט לא שווה את מחיר הבריאות הנפשית שלי. אה כן, ואני גם כל הזמן משתמשת במצבי הנפשי המעורער והמוח המעוות שלי לתרץ את הדברים שאני כותבת ומרגישה.

תכלס, זה לא באמת משנה, זה המצב.

רע לי בגללכם. רע לי ממש.

הורה צריך להיות שם בשביל הילד כשהילד צריך אותו. לא לדחוק אותו כדי שיהיה צריך אותו. והגמול והאהבה יבואו אם תעשו את העבודה כמו שצריך. נכשלתם. עצם זה שכל-כך קשה לכם איתי, אחרי שתי עשורים לחיי, ושאני שוקלת ברצינות לעזוב אתכם, אומר שנכשלתם, ואחותי, גם איתה אתם מועדים להכשל, רק שלה אתם גם לוקחים את הכלים והאומץ לשרוד לבד בעולם, אז היא תשאר ילדה צעירה ופעורה לנצח ותהיה זקוקה לכם בצורה פתטית. נכשלתם שוב, הרסתם אותה לכיוון האחר.

אתם עושים איתה בדיוק את הדבר ההפוך מהדבר הראוי. אני צועקת לחופש, ואתם רק מקשיחים את הכלוב שלה. היא לא תגדל לעולם, אין לה מקום לגדול בכלוב, ואי אפשר לפרוש כנפיים בכלוב כל-כך קטן.

הייתי חייבת להוציא את זה.

אין לי כוח לקרוא את כל זה, על הזין שלי אם יש פה שגיאות הקלדה או תחביר רעוע.

אני לא מאמינה שהספקתי את שלושת הדברים שרציתי לעשות הערב. אני יושבת עכשיו על הבירה שאני הכי אוהבת אחרי אימון אינטסיבי ומלא בטסטוסטרון (לא, לצערי לא מדובר על סקס, למרות שהייתי עושה הכל for a wild one right now, I'd ride him like a fucking beast), עם אינטרנט, בלאפ-טופ הפרטי שלי. יש רק דבר אחד שהיה הופך את הערב הזה למושלם יותר, לא קשה לנחש.

אוי אין כמו Franziskaner קרה ישר מהחבית.

כתבתי את זה אתמול, רציתי לפרסם את זה עכשיו, למזלי יש לי את ההזדמנות:

My psychologist is a fail. She's far from helpful.  She listens and in general supports, but she doesn't say much, and she definitely doesn't say anything I don't know. I don't think she has anything to offer, I really don't think she knows how to help. I can only keep going, and use her to perhaps help me get out in the future if things don't work out the way I plan and plan B fails as well. Because mentally, I'm pretty sure that I'm already fucked up enough to get myself out, all I have to do is tell her what I am keeping from her now, the dark side of me.

I need a psychiatrist. But a real fucked up one, to which I can comfortably tell all the real fucked up things about me. If she can't help me with the basic things, she'd never deal with the rest. I don't know if I even need such mental help, I am not sure anyone can help me, I don't see a problem with who I am, I see problems in my life, and no one can solve my problems but myself, and I am dealing with them in the best way possible. So really, I can't see any mental help being helpful.

She's just a kind person who went to study psychology so she can help others or because that was the only thing she could have had a real success at. It's such an inferior field, I've always known that. And she's just proving me right. My problems are too great for her to handle or know how to help. I tell her things, she hardly asks the right questions, I tell her and I feel I'm not telling enough, because there isn't much more I can say, and she doesn't even know what to ask, how to advise, she only gives hints of conclusions that I already know, and I know it much more elaborately and perfectly. She'd be horrified to hear what I am inside, I can't let that happen. I don't want to get kicked out of the army for mental low profile, this is last resort. She'd send me to some treatment I bet. What's the worth of psychologists anyways?

I am having a war in two frontages, at the same time. Alone, against the army and my family. Alone, with one companion who's hated in one and has no word in the other, and can actually support me only mentally, however, this really is illuminating my tunnel. He does whatever he can, and I wouldn't be able to do it without him. But he's quite the main cause of one war, I might've never be me without him, not knowingly, who knows what then I'd become. I'm afraid that much worse, keeping it all inside or letting things out in the wrong place or way would get me kill.

I was never meant for this world.

My supposed back to lean on, is but another frontage in my war. I can't call my parents to help me. Truth is, more than I need their help, they need to help me.

There's a certain point in life in which you no longer feel yearning for your parents, you don't really need them or miss them, it's always hard for the parents to accept, they don't want to let go. They don't know that I come home only for them, not for me. Here, finally I do something almost entirely for them, and I can't even say it, for again, this should only hurt them. They want me to need them, they want me to miss them. I can't help it, I wish I did, I wish I did miss them and need them, truth is, I don't. I need them to please them, I don't really need them.

It's a sad thought I think, knowing that if I weren't their daughter, they would hold no love for me at all, they despise everything that I love, and want me to be everything that I am not.

I was never the daughter they wanted, and never a person the world wants.

טוב, יום שבת היה מטורף, המון סקס מדהים, אבל נפרט בהזדמנות, הגיע ידידי לפאב, ומה שרציתי לכתוב נכתב, אז, עד הפעם הבאה...

Dany

Again he has mentioned him.

Again he made me weep infront of him.

Again he began to talk of how I hurt them, the family, how they love me and that's why they won't give up on me, how you can't get everything that you want in life, how he would never burn his family like I did, doesn't matter what...

He said that their wound will never heal, that there is nothing time can do to help, he said it's constantly bleeding, that something's stuck inside them, always making them bleed. And I'm the only one capable of healing them. There's this one thing I have to do... For them it looks all so simple. The y don't know that in order to give them what they want I have to kill my spirit, slaughter everything I ever truly wanted.

He said that they may seem calm, but they always talk about it and think of it, and when I'm at his place, they always worry of me, all the time, and I ask myself- what the fuck?! Why should they worry of me when I'm with him?! What have they turned him into?! A fucking monster?! A killer?! A rapist?! What reason in the world do they have to be worried about me when I'm with him, supposing it was an option that he is lying to me, he wouldn't show it, he'd do anything to protect me to show them wrong. But I know he'd do this out of different reasons... LOVE. He fucking loves me, like they never will, yes, because he love who I am, truly, they will never accept me so it seems, he trusts me, like they never have, or never will. He hates to see me sad, never like them, trying to make me feel bad.

They don't know, that I hurt them because I had to, because I'd be almost as good as dead without it, but they don't seem to be happy about it. I made them sacrifice for me something which they were unwilling to give. So they won't stop calling me to heal their wound, the wound that only I have the cure for.

The cure is my life.

But it won't please them to know it.

I can't even show them, the emptiness, the nothingness I'd become by saving them out of their self created misery. 

I refuse to take the blame for their pain (but it hurts me that they believe it's my fault), they choose to get hurt by what has nothing to do with them at all, they choose to blame me for hurting the family, but there is one individual who has the right to get hurt, and some-why I believe she's careless, only enjoying the drama, the familial frontage against me, she love it, she thinks I deserve it, but do I really? I deserve her hate, but maybe she knows I don't care about her more than she cares about me, so she enjoys knowing they all support this folly, and I have to deal with this mass hatred...

If they somehow make me lose my love, I will never be me, never be, never really.

I'll be nothing but a ghost, a silhouette, my mind should be filled with emptiness and pain, and thoughts of loss, and what could have been if they didn't take him away.

I'd get sicker than I ever have, just to get back at them, to let them realize what small a sacrifice they had to give, in comparison to this, to my life, they'd be sorry only if they see that they killed me. The me that only he, ever let me be, the me that they never truly accepted, have never truly known, and perhaps could never truly love, not if they insist they cannot love him. They can only love me, if they love him. I believe they can, but they would never give it a chance, never open their eyes or hear my words for real.

If they only knew that they actually encourage me to kill myself, to heal them from a non-existing wound, form the imaginary pain that lies in their head, where the true cure is in their very own hands, but their eyes blinded, and their ears deaf, accepting nothing but what their own poison talk tells them. They don't really see me, they don't really hear me.

They preach me for writing. For writing!!! How can I come to them with my emotions, I've been writing ever since I could, that's what I do, that's how I manage, that's what keeping the bit of sanity in me. Am I sane, am I for real??? What is sane? If they are then I ain't, for I am the exact opposite.

A Stormborn to fucking Tullys.

They're killing me without knowing it.

They don't realize he is like me in all ways, love him, or hate me. They play along. Not giving him a chance, but keep telling me how they love me. It doesn't make sense. They don't understand how senseless they are. I can't let them know me, without noticing, they have grown me against myself, they taught me that I shouldn't be what I am, that's why I love my dear one, he always loved me for who I am, with him, I can really be me.

“King Jaehaerys once told me that madness and greatness are two sides of the same coin. Every time a new Targaryen is born, he said, the gods toss the coin in the air and the world holds its breath to see how it will land.” – Barristan the Bold

The line between greatness and madness, truly is a thin line. Sometimes it's hard to tell whether my deeds are more great or more mad.

At any rate, I will never take their deal, taking their deal is like turning everything I worked so hard for, all those years- to nothing at all. I didn't go through all this drama and pain for nothing, didn't jump into the fire to get nothing but scars.

I chose to do what I did, and for a reason, I chose to do what's best, what's meant to be, and I ain't sorry.

Their deal is trading my life for their good feeling, which anyways is not to stay so for long, as my spirit dies away.

They don't understand it would be much worse otherwise.

I've made my choice. If I look back I'm doomed.

They can't offer me anything at all, definitely not I've already traded.

Sorry.

I want my freedom.

Daenerys.

- TRUTH -

{ מיועד לשניכם, ממי ודדי, ולשניכם בלבד } :

הצבא מרחיק אותי מכל דבר שאני אוהבת.

החברים הישנים כאילו מעולם לא היו חברים באמת, אולי אמא צדקה והוצאתי עליהם יותר מדי כסף. עצוב יהיה לי לקבל בתמורה יחס קר ומצד שני יהיה לי עצוב אם לא, כאילו אני קונה את החברות שלהם עם מתנות.

ק.ג. "כועס" עלי כך מסתבר, "for all the times I stood them up", ציטוט שקיבלתי בכלל לא ממנו, ואין לי מושג למה הוא התכוון ועל "מה שעשיתי" למיתולוגי. אני חושבת שהוא מתמרמר על זה שלא פגשתי אותם בסופ"ש שהייתי בבית אז, כשהיה לד.א., חברה שלו יום-הולדת. אבל הייתי בדאון ועייפה, ולא היה לי חשק לכלום ועייפה מדי בכדי לנהוג. ואיך הוא מעיז להגיד שהוא כועס עלי "על מה שעשיתי לו"?! נפרדתי ממנו! מה הייתי אמורה לעשות! אני לא אוהבת אותו יותר, וכל יום יותר קל לי עם ההחלטה, אני יותר שלמה איתה ואני יודעת שהיא הייתה נכונה. ד.א דווקא חושבת שלא התאמנו.

האקס היה בטוח שאני הנפש התאומה וכאב לו שאף פעם לא הסכמתי. אבל יש דברים שמעולם לא נסכים עליהם, ודברים שלא אמרתי לו למרות שהוא רצה שאגיד לו הכל וטען שיאהב אותי תמיד. מה אם הייתי אומרת לו שאני חושבת שסקס ואהבה הם שתי דברים נפרדים, איך הוא היה מגיב אם הייתי סתם שוכבת עם אחרים? הפריע לו מספיק שיחות עם תוכן מיני עם אחרים, הפריע לו שאני משתפת פעולה עם הפלרטטנים, הפריע לו שהתלבשתי בצורה שאחרים מסתכלים עלי, ואפילו לא היה מוכן שיהיה שום דבר מיני (נשיקה) עם בחורה. הוא ביקש ממני להפסיק לשתף פעולה עם פלרטטנים, וביקש שלא אדבר עם כמה מסויימים כי "הוא יודע מה הם רוצים", גם אני יודעת מה הם רוצים! אבל נחמד לי לדבר איתם! נחמד לי שמתחילים איתי! נחמד לי כשמסתכלים עלי! איך זה שאפילו בבחורה אתה מקנא?? אנחנו אפילו לא מסכימים על הגיון שמאחורי אותו משפט, כמה ריבים היו לנו על משחקי קלפים, משחקי קלפים!! כשהוא הבין הכל לא נכון, (הוא אמנם חושב שזו אני, אבל תמיד כשכן ענו על זה בשאלות נפוצות- אני צדקתי, כלומר, אני זו שהבינה את ההגיון מאחורי ההוראות, מה שחשבו אלו שהמציאו את המשחק, והוא לא! אבל בכל זאת תמיד היה מתווכח!) ועל פיזיקה מודרנית, אנחנו גם לא מסכימים. הוא אפילו לא מסכים איתי שאנרגיה היא חומר, ועוד הרבה דברים. הוא היה עושה הכל בצורה אובססיבית בשבילי, השתנה בשבילי, ועשה דברים שלא מתאימים לו.

להיות איתי דרש ממנו להשתנות ממש.

הסקס שהיה טוב, בשלב מסויים לא סיפק אותי. לא היה לי מצב רוח, והייתי מתחרמנת רק ממשחקי תפקידים מלוכלכים וחולניים במיוחד, משהו לא תקין אצלי. הוא לא אהב את זה, אבל שוב, עשה את זה בשבילי. הוא בעיקר רצה לעשות אהבה. אחרי שקצת דפקתי אותו, הוא התחיל לאהוב את האגרסיביות, אבל לא את הדברים הממש קיצוניים. מצד שני, עמוק בפנים, מה שהוא לא רוצה להוציא לעולם, אך בסוף חשף בפני, מסתר לו צד אפל וקר, ופסיכוטי, אני שמחה ששיתף, כי זה מסוג הדברים שאתה יכול לחשוב עליהם תחת המסדרונות הפורבידים עמוק בפנים אבל אתה לא מדבר על זה. על מחשבות פסיכופטיות, סקס אלים, אונס, בו הוא נותן אגרופים פטאליים, לפנים, בועט בכל גופי ואונס אותי בלי הכרה. אבל כאב לו לחשוב על זה. כואב לו לחשוב עלי כאובה, או בוכייה, או פגועה בכל דרך. גם כשכתב על הרצון להרצוח את אהובי מול עיני, ואז אותי אחריו, להרוג שאת שנינו, לבסוף אמר שכואב לו לדמיין אותי ככה. את כל זה לא אמר לי. הוא כתב את זה בבלוג שנעל. אך הוא מעולם לא טרח להסתיר ממני את הסיסמאות. והסקרנות שלי גברה עלי, וקראתי דברים מזעזעים. שמרתי אותם לפני שאמרתי לו על זה, אבל הייתה לי בעיה במחשב וכל המסמכים נמחקו, ואלו ביניהם. אבוד, כי הוא כבר הוריד אותם.

לפעמים אני פוחדת ממנו. בלי חוק שיכלא אותו, הוא היה מוצא את אהובי והורג אותו. אני לא יודעת אם היה מסוגל להרוג אותי גם אם ממש היה רוצה. אבל אם היה הורג לי אותו, הוא היה יודע שכל טיפת חיבה שנותרה לי כלפיו הפכה לים של כעס ושנאה וזעם שלא יתוארו במילים, וידע שסיכוייו הקלושים לחזור אלי, מה שמחזיק אותו כנראה חי חוץ מהפחד להתאבד, אבדו לו לעד והיה מוצא את עצמו לוקח גם את חייו שלו.

חשבתי שאולי הוא כבר התגבר עלי, אחרי שלא דיברנו הרבה זמן, ועכשיו גם בקושי מדברים, והוא הרבה עם חברים שלו, שהיו חברים שלנו, ועכשיו כאילו שוכחים ממני... אני לא בחרתי אותם. הם תמיד היו החברים שלו, וכנראה שכך זה יישאר. אני לא יודעת אם המיתולוגי יחזיק מעמד כחבר (friend) שלי הרבה זמן. כואב לו ומכעיס אותו מדי כדי לראות, לשמוע או לדעת שאני עם אהובי. ברגע שזה יצוף אל פני השטח, ויהיה גלוי, אני לא חושבת שיוכל לעמוד בזה. הוא לא ירצה לדבר איתי. אלא אם כן ייתגבר עלי איכשהו, וימצא מישהי שבאמת מתאימה לו. קיוויתי שאני כבר לא בליבו. אחרי שאני יכולה שוב להיות אני ולהגיד מה אני באמת מרגישה, כי כמה שלא ניסה לגרום לי להגיד הכל לא יכולתי. לא כי לא רציתי לשתף, פשוט כי לא יכולתי. ואולי אם היה יודע, לא היה אוהב אותי כל-כך, אולי. אבל אני עדיין לא יכולה. לאט הוא חסר לי פחות, כי אני מבינה, שלמרות שנתן לי את כל עולמו, כל מה שיכול היה לתת, אין לו את מה שאני צריכה באמת.

אני יודעת שלא אוהב אף אחד לעולם כמו שאני אוהבת את אהובי. ואני יודעת שחוץ ממנו, שהוא אוהב אותי בצורה שבני-אנוש לא יודעים ומכירים, אף אדם לא יאהב אותי כמו האקס. ועכשיו אני יודעת שאני שמחה שלא התפשרתי והסתכנתי ועשיתי את הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. אבל אני יודעת, שגם אם האחד שלי חס וחלילה יעלם מהעולם הזה, לא אוכל לחזור למיתולוגי. לדעת שטוב לו עם הסיוט הכי גדול שלי. אולי לא כדי שיידע את זה. כמו כל מה שאני כותבת פה. זה ייפגע בו כל-כך. ופגעתי בו מספיק. בדיעבד הוא חושב שהוא היה נפגע פחות אם הייתי נשארת איתו ומשקרת לו לגבי רגשותיי. זה לא פייר. פעם אמר לי לעשות מה שטוב לי. ושאם להיות עם אהובי זה מה שאני באמת רוצה, אז כדי שאעזה זאת, למרות שהוא מעדיף שלא כמובן, ויהיה הכל כדי להשאר איתי. אבל אמר שהוא מעדיף שלי יהיה טוב. אבל היום אני יודעת שזה לא נכון. הוא היה מוכן להרוג אותו... כולם אומרים לו שיהיו לו יותר קל אם לא ידבר איתי, וגם לי כולם אומרים שיהיה לו יותר קל אם לא ידבר איתי. אבל זה ייפגע בו. אני לא רוצה לפגוע בו עוד. כי אם זה לא יעזור לו לשכוח ממני, זה רק יכאב יותר.

מצבי הרוח שלי משתנים בהתאם למינון הקשר שלי עם אהובי מסתבר. כשאני רואה אותו, מחזיק אותי במציאות המדכאת הזאת. ועכשיו כשמשהו מונע ממנו לענות לי, ליצור קשר כלשהו, אני אדם נורא. כל דבר קטן מעצבן אותי, אני מרגישה חסרת אונים. כל העולם נראה לי נגדי, וכל דבר קורה דווקא לי. זה תמיד קורה, תמיד מנצלים אותי, ואני שותקת ומקווה שאולי מתישהו יעריכו. אבל רק עכשיו זה מעצבן אותי, כשאין לי כוחות להתמודד עם זה. כשכל הזכרונות היפים מלפני כמה ימים, הופכים עתה לכעס, חרדה ותהhיה, איפה הוא, ומה מונע ממנו לענות לי.

אולי אני תלוייה בו יותר מדי, אובססיבית מדי, אוהבת מדי...אולי. אבל אני זקוקה לו. לראות אותו, לשמוע אותו, הוא הסם שלי. איתו אני באופוריה ותחושה שלא מהעולם הזה, זה סם חזק, הוא מחזיק מעמד גם יום בלעדיו, אפילו יותר. אבל מעבר לזה, בלעדיו, אני עצבנית, רוטנת, רועדת, כעוסה, מאשימה. אני משתגעת. כל הזמן רצות לי בראש מחשבות איך לראות אותו, איך לקבל את מנת הסם שלי, איך לצאת מפה, איך להציף את סיפורנו אל פני השטח, איך כבר לפוצץ את הסיפור הזה כך שאוכל להיות איתו.

מעולם לא הייתי צריכה משהו כל-כך. הוא האוויר שלי. בלעדיו כואב לי הלב, האוויר סמיך יותר, והריח שלו רץ לי בראש ומשגע אותי. אני כל הזמן בטוחה שאני שומעת את הרינגטון שלו, ומגלה שדמיינתי, ושהטלפון דמם כמו אבן קרה.

זה מהבסיס ששכבתי איתו, (השני), רוצה לחזור לימים ששכבנו, לשתות ביחד. ועכשיו אני יודעת שזה לא מפריע לאחד שלי. אבל אני לא מסוגלת. אמרתי לו שאני לא יכולה, אין שניה שהאחד לא בראשי. אני לא מסוגלת לעשות שום אקט עם אף אחד. כל הגוף שלי מתגעגע לאחד. עובר בי רטט כשאני נזכרת בתחושה שלו בתוכי, והפטמות שלי מזדקרות רק מעצם המחשבה שלהן בפיו. מחרפן אותי שהוא לא עונה עכשיו. הבנתי לפני יומיים, אתמול, זה היה נסבל ולהיום כבר אין הסבר. זה לא פעם ראשונה, ולא שניה ולא שלישית ולא רביעית וגם לא אחרונה. ודיברתי איתו על זה אינספור פעמים. למה? אם יכולתי לשלוח לו עורב עם מכתב הייתי עושה את זה, מזה הוא לא יכול היה להתעלם. אבל היום יש שיטות מודרניות, מהירות, נוחות...שהוא פשוט לא אוהב, כמו טלפון סלולארי שהוא מעדיף לכבות ולהתעלם ממנו. אני לא יכולה לדעת מה הוא חושב על מה שאני כותבת, אם הוא קורא את זה ואם הוא מבין שחשוב לי לדבר איתו. אני אפילו לא יודעת אם הכל בסדר איתו, אחרי כמה ימים כאלו אני מתחילה ממש לדאוג ומגלה שהכל לא בסדר, רק שהוא לא יודע לדבר על זה.

זה מעצבן אותי. זה הורג אותי.

הוא אף פעם לא נותן לי לעודד אותו, ואני יודעת שאני יכולה, יכולה לעזור אם רק היה נותן.

למה אנחנו כל-כך רחוקים? למה?

מזל שהנגד שמשחק פוטבול לא נישק אותי. זה היה יכול להיות ממש לא במקום. אני לא יודעת איך הוא קיבל רושם מוטעה כזה בהתחלה' לא הייתי קרובה לרמוז שום דבר, אבל נראה לי שסדקתי קצת את הלב שלו. הוא משתדל לא להראות את זה. הוא משתדל להשאר ידיד כמו מקודם. למרות שעכשיו זה קצת מוזר.

גם את הבחור מהרכבת איכזבתי. הוא היה בטוח שיצא מאיתנו משהו נפלא. אבל נשארנו ידידים טובים.

(נכתב בתאריך 24-07-2010, לילה)

בכל מקום שכתבתי עליו ולכל אחד שסיפרתי עליו, סיפרתי רק כמה הוא מושלם, ואת כל הדברים הנפלאים שבו. לרגע לא העזתי להגיד עליו מילה אחת רעה.

אבל כמו אישה מוכה שלא מספרת ולמרות שרואים מהצד, היא רק מצדיקה אותו באהבה, ומספרת על הדברים הנפלאים שבו, כך גם אני, מספרת כמה הוא מושלם ומעולם לא מוציאה את מה שהורג אותי בו כל פעם מחדש.

מתי שמרגיש רע הוא פשוט מנתק קשר עם העולם, נכנס לקונכייה שלו ולנעלם עד שזה עובר לו. באמצע החיים, באמצע כל מה שחשוב, באמצע התכניות, הוא פשוט נעלם.

ועכשיו, שאני צריכה אותו כל-כך צריכה אותו, והוא... פשוט לא שם. הוא אומר שהוא לא רוצה לגרור אותי למטה איתו, אבל זה בדיוק מה שהוא עושה כשהוא לא עונה רק באופן אחר.

כל החברים שלי נוטשים אותי, הצבא אונס אותי בכוח ואכזריות, בצורה הכי לא הוגנת שאפשר והוא לא שם בשבילי. הוא עוד שבוע טס לשבוע לחו"ל ובגללו לא נתראה לפני. יש דברים שאני צריכה לשאול אותו, יש דברים שאני צריכה להגיד. הוא הבטיח שייתקשר, ולבסוף, פתאום נפלה עליו מכת הדיכאון והוא פשוט הפסיק הכל. לא אחרי שנפגש עם חברים וחברות שלו (שזה בכלל מעצבן אותי!), בלילה שאחרי שסיים עם המחוייבות שגזלה ממנו את זמן הלימודים, מה שהבטיח לקחת כל סיכוי לראות אותו לילה למחרת (היום). אבל הוא לא ענה, למרות שהבטיח להתקשר בלילה עם המחוייבות, וגם לילה אחרי, ופשוט לא קיים. בעיית הזמנים שלו הרבה יותר גדולה ממה שאני מספרת, זה לא שהוא סתם מאחר לפעמים. לפעמים הזמן שלו נעצר, בעוד החיים שלי ממשיכים לרוץ. החיים שלי ממשיכים בלעדיו, והוא פוגע בי כל-כך, תקוע ככה מאחור. שוקע בתוך עצמו ומזניח את כל היתר.

זה שובר אותי, מנפץ אותי ומרסק.

הוע פשוט נותן לי לטבוע לבד בדמעות שלי ובבדידות.

הוא לא סומך עלי שאני יכולה לעזור לו?? תמיד אחרי שזה עובר הוא יודע שיכולתי, אבל בזמן שזה ככה אי אפשר לדבר איתו. כל ה-SMSים שקורא כאילו חולפים כמו רוח לידו. אם הוא רק היה עונה! כוס עמק!!!!!!!!! שרק יענה!!! שיגיב לי!!!!!! רציתי לפרסם את זה היום, בזמן הפנוי שלי, שנגזל מידי בהגרלה לא פיירית, אני היחידה שקיבלה בסופ"ש הזה רק פעם אחת זמן פנוי, וגם זה, בשעות לא נוחות של היום, מ-8 בערב עד 8 בבוקר, וכשניסיתי להסביר להם למה זה לא פייר שאשתתף בהגרלה ליציאה לפעילות בשעה 5 בבוקר – כי להם היה פעמיים זמן פנוי, בשעות נוחות שמאפשרות להם ניצול מירבי, ולי היה פעם אחת- שגם ממנה גזלו לי זמן- כי אספו אותי מהמוצב שהייתי בו, באיחור של חצי שעה, וזה עוד היה כשלא אכלתי ארוחת ערב ולא התקלחתי- דברים שעושים לא על הזמן החופשי שלך! אז מה הם אמרו? ראשית אמרו שהיה לי זמן פנוי גם לפני (אה, זה שבו נתתם לי לזקוף בכוננות לשמור על הכל לבד ואתם הלכתם לאכול?? ואז שהודעתם לי שזה זמני הפנוי חצי שעה לפני שהייתי צריכה לחזור למוצב??? מה שנתן לי ממש מעט זמן להתקלח ולעלות- שוב- על המדים!!!!), כן, הזמן הזה היה בעיקרון הזמן שלך (אז למה לא באתם להחליף אותי בזקיפות מטומטמים!!!!!!!! אני לא יכולה לנטוש ככה!!!!!!!!!!!!! מה הקטע שלכם!!!), טוב אבל גם אנחנו יצאנו לפעילות על הזמן הפנוי שלנו.... (מסכנים!!!!! פספסתם חצי שעה מהזמן הפנוי שהיה לכם פעמיים באמצע הפאקינג יום!!!!!!!!!, הזמן הפנוי שלי כולל בו את ארוחת הערב, המקלחת, 6 שעות השינה, זמן ההתארגנות והעזרה לכם, ארוחת הבוקר, ובנוסף בזמנים שבכלל לא מאפשרים בעיקרון יציאה מהבסיס קל וחומר כניסה!!!!! תודה שאתם דופקים אותי עוד קצת ורוצים לקחת לי את המעט הזה!!!!!!!!!!).

וכשאהובי לא ענה לי, רציתי לקחת סכין ולמצוא לה שימוש יצירתי, אם היא רק הייתה חדה יותר, זה היה יותר פשוט. סכין צלילה משוננת שצמדה חזקה שלה לא באמת עושה משהו. נזכרתי בדם שנשפך ממני כששכבנו בדיוק בישא המחזור, הדם היה  אדום כמו אבני אודם, וטיפטף ממני כאילו וריד נפתח לי. הטיפות הגדולות של דמי על בטנו, ואברו אדום כולו. זה היה השלב שהפסקנו. כל כך הרבה נוזלים היו בי שהתחושה הייתה דומה לזו שיש אחרי שהוא גומר בפנים. רציתי לראות את זה שוב. אבל פחדתי.

הצלחתי לצאת, ניסיתי להתקשר לגלות שהוא מדבר בטלפון. הוא ליד הטלפון ומדבר!!! שלחתי לו הודעה עצבנית שהוא חייב להתקשר עכשיו, ומה הוא שלח??? שהוא צריך את המרחב שלו!!!! התפוצצתי. אתה לא יכול להגיד לי את זה במילים????? אני לא יכולה לשמוע אותך??? אתה לא יכול לשתף אותי??? למה זה חד צדדי???  למה באמצע החיים הוא תמיד עושה את זה?!?!?!  יצאתי לקנות לי בקבוק של וויסקי, מהקטנים האישיים, חשבתי לסיים אחד כזה, ולא היה לי זין לחשוב מה יהיה מחר ב-4 בבוקר כשאצטרך לקום לפעילות בגלים גבוהים, עם פלפליה כמפקדים, ואני בין שיכרות, האנגאובר וכאב לב, נוטפת ריח של אלכוהול. במקום הראשון שנכנסתי לא מכרו בקבוקים קטנים. גם לא היה להם רד לייבל, רק בלאק, אין לי כסף לאיכות הזאת. ואז ראיתי מבחר בירות צ'כיות שקנו אותי. קניתי סטרופריימן חצי וקוזל חצי. המשכתי איתם כמה מאות מטרים לחוף, התיישבתי על איזה סלע בודד, היה קשה למצוא כזה, שכחתי שזה חופש גדול. היה עמוס מדי לטעמי. סיימתי את הבירות והחלטתי לחזור להביא את המחשב ולצאת שוב, לאזור עם קליטת WiFi......-

(נכתב בתאריך 25-07-2010, צהריים)

-......רק מה, כשחזרתי, השומר הבן-זונה לא הסכים להוציא אותי. אני כבר ראיתי את עצמי חוטפת לו את הנשק ומאיימת עליו שייתן לי לצאת. אבל דמעות פשוט החלו לזלוג בעצבים. רצתי לחדר, וכנראה שהיבבות שלי רעמו מדי. מהר הגיעו אלי אחת ועוד שניים, וניסו לשאול מה קרה. לא היה לי כוח. לכלום. רק ביקשתי לכתוב מה עובר עלי! לכתוב שקשה לי, לשתף אותכם, לשתף מישהו, כי מי יש לי בבסיס??? גם אם מישהו יודע על האחד, לא הייתי רוצה לספר עליו דברים רעים. גם ככה קשה לאנשים לקבל את הסיפור שלנו, כי הוא מיוחד, קשה וחריג, אני תמיד מגנה עליו בסיפור ומספרת כמה הוא נפלא. להוסיף עכשיו שהוא לא עונה לי, שהוא מתעלם, שהוא היה אמור להתקשר, ושהוא כבר עשה את זה 20 אלף פעם, לא יגרום לאנשים לתמוך בי, באהבה שלי אליו. וזה סתם היה מעצבן אותי יותר.

ואחד, אולי האדם שאני הכי מעריכה בבסיס, שתמיד היה אדם טוב לב ממש, והבנתי את זה מהר מאוד כשהגעתי ליחידה. הוא תמיד עוזר, תמיד מדבר בגובה עיניים, לעולם לא מתנשא או מדבר על אנשים לא יפה, הוא תמיד מקשיב, מתנדבר לעזור, ועובד כמו חמור. אני תמיד ממש הערכתי אותו. הוא תפס לי את היד, וניסה להרגיע אותי, לשאול, לנחם, וחזר על זה שהוא פה, והוא לא יכול לראות אותי ככה, ואיך הוא יכול לעזור, ומה אוכל אותי, והציע כל עזרה שיכול היה לתת. הוא הצליח איכשהו להוציא אותי מהבסיס איתו, המחשב היה איתי, אבל בסוף פשוט ישבנו ודיברנו. איכשהו מצאתי את עצמי מספרת לו את כל הסיפור מהתחלה. כמו כולם הוא מצא את זה מאוד כבד ומעניין ומיוחד. רק כמו שחשבתי, מילה אחת שלילית ומעודנת עד מאוד, למרות שדאגתי להדגיש את כל הדברים הנפלאים בו... גרם לו להגיד שלדעתו אני צריכה לנתק קשר עם אהובי! לנתק קשר!! איזו מן עצה מטומטמת?! הוא אמר שלדעתו זה הכי חכם לעשות. אני לא רואה שום דבר הגיוני בזה. איך אחיה בלעדיו?! איזה רעיון מטופש וחסר הגיון. לא שמעת מה סיפרתי לך עד עכשיו?! לא הבנת שאם הוא לא טוב מספיק בשבילי, אין אף אחד שיכול להעיז לדמיין שהוא כן?!?! שהוא 1000 רמות מעל כל מה שיכולתי להעיז לבקש בכלל??? הוא לא הבין למה לא נפרד מבת-דודה שלי אחרי כל-כך הרבה זמן, למרות שאהב אותי. ניסיתי להסביר על הנוחות, על הסיכון, על הקושי, על ההרגל, על אי הרצון לפגוע... והראתי לו שלי היה אותו דבר עם האקס... אז הוא אמר שגם האקס הוא תוצאה של האחד, ושאני לא הייתי אמורה להיות מסוגלת להשאר איתו כל-כך הרבה זמן. המילים רק עיצבנו אותי. עד שלבסוף הוא אמר שהוא ממש מקווה שהוא טועה. ממש ממש מקווה. אני יודעת שהווא טועה!!! אני לא יכולה להוכיח מה האחד שלי מרגיש, אבל אני *יודעת* מה הוא מרגיש, אני רואה את זה בעיניים שלו, כשמביט בשלי, אני מרגישה את זה באיך שנוגע בי, ואין דבר שיותר מתאים ונכון בעולם הזה משנינו, כשהוא בתוכי, אנחנו אחד.

ואם יש מישהו, משהו בעולם הזה שאני יכולה לסמוך עליו, משהו שאני באמת מאמינה בו ובוטחת, זה הוא. הוא תמיד היה שם ותמיד יהיה שם.

הבחור מהבסיס אמר שאהבה אמיתית לא צריכה שיהיו כאלה בעיות. הבהרתי לו כמה זה לא נכון, וניסיתתי להסביר לו, שזו לא החלטה של רגע לזרוק הכל, לנתק קשר עם המשפחה בשבילו. למרות שאני באמת מוכנה לעשות את זה בשבילו ואם זה יהיה המחיר, אותו אני אשלם- זה לא הזמן הנכון. לכל דבר עת, וצורה נכונה לעשות את הדברים. לא סתם לקח לי כל-כך הרבה זמן להפרד מהאקס. ולא סתם אני לא ישר זורקת להורים שלי את העובדה שאני והאחד אוהבים אחד את השני ודבר לא ישנה זאת. למרות שאני מתה כבר לעשות את זה ולהפטר מהעול. לעשות את זה ו"לראות מה יהיה", אבל אי אפשר, זה דורש יותר מזה. יהיה לי ממש קשה להתמודד עם נפילה מיידית כזאת, אני רוצה לעכל הכל קודם ולהכין את עצמי לגרוע מכל.

אני מקווה שברגע שאני ואהובי נחייה ביחד, נהיה זוג ראוי לכל דבר, הוא יפסיק להתעלם ממני ככה. אני מקווה שלא יהיה מסוגל, ולמען האמת, אני מקווה שלא יהיו לו עוד מצבים כאלה.

זה אוכל אותי.

כל פרפרי ההתלהבות שהיו בי הפכו לעשן סמיך ורע, וקשה לי לנשום וכואב לי בפנים. הלב שלי דופק חזק בראש ומכאיב לי, הבטן כואבת, העיניים אדומות והשרירים כואבים.

הלוואי ולא הייתי זקוקה לו בכזאת קיצוניות, שהייתי זקוקה לו רק כמו שזקוק לי. אבל בזמנים כאלה, ואיך שהקשר פשוט מתנתק... אני נהרסת.

והורס אותי שהוא לא מבין את זה, או מבין ולא עושה משהו בנידון.

אני רוצה שיידע כמה הוא מכאיב לי שהוא עושה את זה. ואולי אז יעדיף "לגרור איתי למטה איתו", ולא יתן ליפול למטה לבדי...

איתו גם גהינום נראה כמו גן-עדן. וגן-עדן לבדי לא שווה כלום. למה הוא לא רואה?

למה הוא לא מקשיב?

בא לי להעמיד אותו בנעלי, שייתקשר סוף סוף, ופשוט לסנן. ולסנן. ולדבר איתו רק אחרי שיחזור מחו"ל. שיחשוב עלי כל הזמן הזה שהוא שם, ויתהה למה לא עניתי, מה קרה לי, אולי קרה לי משהו, שיתגעגע ויכעס שלא ענה לי, ושאני לא עניתי לו...רק כדי שיבין. שירצה לשתף אותי במה שעובר עליו ואני פשוט לא אהיה שם.

אבל אני לא מסוגלת. כי ברגע שייתקשר, הלב שלי ירטוט ויתמגנט אליו, ואני אוכל רק לענות, ולנסות למתן את שיכול הדעת שישופע מכמות האדרנלין שתעוף לי בגוף, ולהסביר לו כמה אני כועסת (למרות שברגע שאשמע את כולו, אני יודעת שכבר לא אכעס), אני אצטרך להסביר לו כמה פגע בי ולהבין למה אחרי שהבטיח, הוא שוב פעם עשה את זה, ולגרום לו להבין שהרגע גזר עלינו לא להפגש זמן רב. שזה באשמתו!

מעצבן אותי שהוא מבטיח להתקשר ואז נרדם. מעצבן אותי שהוא בטלפון ואלי הוא לא חוזר. מעצבן אותי שהוא יוצא עם חברים כשהוא אמור ללמוד ולי הוא אומר שהוא לא יכול להפגש כי הוא צריך ללמוד.

ומהצד, אני יכולה להבין למה אומרים לי שהוא לא ראוי לי, כי מי שרואה אותי שבורה ומספיק שהוא שואל למה הוא לא בא, ואני עונה שהוא לא עונה, הם כועסים על זה שכך פוגעים בי, ושאולי הוא לא באמת שלי כמו שאני חושבת.

אבל מילים כאלו רק מעצבנות אותי יותר. אף אחד לא יודע מה יש בינינו, ואף אחד לא מסוגל לדעת לעולם.

כי מה שיש לנו בכלל לא מהעולם הזה. הוא אסטרלי, קסום ושלנו.

ואני אוהבת אותו, כמו שום דבר אחר בעולם הזה.

אולי זה אגואיסטי מצידי שאני כועסת עליו כשהוא בדאון וצריך זמן לעצמו, אולי אני סתם אובססיבית מדי.

אבל סך הכל, הוא אדם בפני עצמו, וכמה שאנחנו זהים, אנחנו 2, ואם כמה שאני מקווה שזה ישתנה, אני נזכרת בכמה האקס השתנה בשבילי, ואיך זה הפך אותו בעצם לרכרוכי סה"כ, מהאדם הקר והקשוח שהיה, הוא היה מוכן לעשות בשבילי הכל, ולהפוך סדרי עולם. והיה זקוק לי כמו אוויר לנשימה. ואיך לקחתי לו את זה והוא מרגיש ריקני עכשיו, עד היום, כעבור כמעט חצי שנה, הוא לא מרגיש טיפה אחרת. הוא מתגעגע, וכועס ועצוב, ומדוכא.

אני פוחדת שאני תלותית כמוהו. אני פוחדת שזו החולשה שלי בעיני אהובי. הוא יודע שאני זקוקה לו יותר. והייתי רוצה שנזדקק אחד לשני באותה צורה. אבל לא שיזדקק לי ככה וישתנה בשבילי כך, אלא שאני לא אזדקק לו ככה, בקיצוניות, או לפחות אלמד לא להראות את זה ככה, שלא אהיה אובססיבית כל-כך. שאדע להניח לו, ואדע שהוא אוהב אותי, ואנצור אותו ואניח לו כשזקוק לכך, ולא אראה סימני חולשה. שאקבל את זה כעובדה קיימת. שאדע שהוא יצא למלחמה, מלחמה פנימית, ושאני אהיה רק היסח דעת, ואני עלולה להפגע אם אהיה בטווח הירי, והוא רק רוצה להגן עלי ולשמור אותי משם, גם אם זה אומר לשבת בחיבוק ידיים, להתגעגע ולשלוט עד שובו, לבדי בממלכה שלנו, בעולם שלנו. לנהוג איך שהיינו נוהגים ולהקל עליו. להופיע אצלו בלילות ולהכווין, מרחוק. כמו שאומנו לעשות במשך 7 שנים.

אני מקווה שייצא לי לפרסם את זה היום. זה תלוי אם יתנו לי לצאת קצת מהכלא הזה.

ויותר אני מקווה, שיקרא את זה. הבלוג מרוחק כמו יונה שעלולה להתפס על-ידי אויב, המסר גלוי ויכול להתפשט כמו שריפה בשדב קוצים, אבל אולי את המילים פה הוא ייקח לליבו. זה מרוחק יותר, אך אישי יותר מהתא הסלולארי שאימצנו לנו בלית ברירה. יעיל, אך בא עם מחיר כבר. שהוא לא תמיד מוכן לשלם.

יש סיכוי שזה יימשיך עוד מפה, לפני שאספיק לשלח את הציפור.

(נכתב בתאריך 25-07-2010, ערב)

עכשיו קיבלתי מייל תשובה ממנו, על זה שכן מפריע לו שאני כל-כך אובססיבית, ושאני לא יכולה למלא את חיי רק בו, ועלי למצוא עוד מקורות של סיפוק ואושר, ושאי אפשר לטבוע באהבה וללחוץ אותה.

אני לא בטוחה אם אני תמיד ככה, או שזה קורה רק כשהוא פתאום מתרחק ממני. כשהוא מתרחק ממני כשאני צריכה אותו, כשיש לי מה להגיד, כשהוא פשוט נעלם.

רציתי לשאול אותו אם הוא יוכל לבוא ביום חמישי לטקס הענקת סיכה, כי ההורים שלי לא יבואו.

רציתי שיבוא אתמול בלילה.

רציתי לשאול אם הוא יוכל לבוא ביום שבת הבאה, ההזדמנות האחרונה לפני שנוסע.

אבל הוא צריך את הספייס שלו.

אני רוצה להגיד לעצמי פשוט להפסיק ליצור איתו קשר. שייצור איתי אם הוא רוצה. איך הוא היה מרגיש הפוך? אם עד שהוא מתקשר לא הייתי עונה ולא הייתי חוזרת אליו?

איך זה שהוא ממשיך את הפעילות שלו עם חברים, ונכנס לפייסבוק ושולח לינקים ומגיב, אבל לי לא?

אין לי בצבא מקור אושר, אפילו לכתוב פה, לשחרר, אני לא יכולה. אני עכשיו במקרה ממש התמזל מזלי ויש לי שעה.

ידעתי שיהיה לו איכפת. אבל כשהוא שם אני לא ככה.

אין לי פה חברים, אפשרות למצוא חברים, אפשרות לצאת ולמצוא אותם, אפשרות לעשות מה שאני רוצה, אפשרות לאכול מה שאני רוצה, אפילו את המחשב אסור לי להחזיק פה. ממה אני אשאב פה אושר? עוד כשאני מגלה שקצת חברים שהיו לי, ואל, אני כבר לא בטוחה כמה הם באמת כאלה. ממה אני אשאב אושר כשאני חודש בבסיס? מהצעקות? מהפקודות? מהאוכל הגרוע? מהניצול? מהמדים המסריחים? מהחום? מהחרדה?

ממה?

לי אין אפשרות לצאת לפאבים, לבלות עם חברים, ללמוד מה שאני רוצה ומעניין אותי, לצפות בסרטים וסדרות, ולקרוא כל היום. הספר הוא אולי מה שמחזיק אותי פה, אבל לאחרונה, מחשבותיי נודדות ככה שאני לא מסוגלת לקרוא דף בלי להתחיל לחשוב עליו.

אני לא רוצה סקס מזדמן. זה מגעיל אותי עכשיו. אין לי פינה משלי בבסיס. החדר עם עוד 5 בנות מלבדי, הכתה שהייתה די פרטית- עתה נעולה לנו, חדר הכושר שבלילה היה ריק- עתה גם נעול, הנדנדה, נלקחה מאיתנו... לא נותרה לי אפילו פינה לבדי. כשבכיתי, ורציתי לבכות עם עצמי, ליוו אותי 3 אנשים שאין לי מושג איך שמעו בכלל. אין פרטיות פה.

אבל אני מוכנה גם את זה לעשות בשבילו. אני פשוט אשב בחיבוק ידיים, אכל את עצמי מבפנים, אעשה כאילו לא מפריע לי שאנחנו לא מדברים בכלל, ואחכה לטלפון ממנו.

אם זה יגרום לו להרגיש טוב, אני גם לא אענה.

אני לא רוצה לעשות דווקא, זה לא היחסים שאני רוצה. זה מה שהיה לי עם האקס. עשיתי לו דווקא. אני לא רוצה.

איך אני יכולה לחשוב על משהו אחר??

והשאלה היא, האם עכשיו הוא ייתקשר, כשהוא יודע שאני זקוקה לזה? או שיחכה עד שבאמת ובתמים לא אהיה כל-כך זקוקה לזה?

אפילו ללכת לפסיכולוג פה זה בעיה, בסיס קטן, מעט אנשים, מפקד שממנו אני חרדה. כולם יפתחו עיניים כשיראו שאני הולכת קבוע ביום מסויים, או שאני לא שם, המפקד לא אוהב את זה, למרות שהוא אומר מתוקף תפקידו שאם מישהו מרגיש צורך בלה בלה בלה, שרק יגיד, אבל הוא שונא את זה. כי הוא לא צריך את זה ולא באמת יודע את הצורך. הוא אמר את זה אחרי שמישהו מהבסיס התאבד. נפלא.

אני לא באמת מאמינה בפסיכולוגים, זה נראה לי מקצוע נחות שהולכים ללמוד. פסיכיאטריה יותר אמינה בעיניי. אולי אני צריכה כדורים.

אם לא הייתי אימורטאליסטית, אם החיים לא היו הדבר הכי חשוב, זה שנותן חשיבות לכל היתר, המקור, הייתי מאוד אובדנית. אבל אני לא. אני סתם דפוקה.

הלוואי והיו אומרים לי שאני פשוט לא מתאימה.

אם הייתי שוקלת 5-6 ק"ג פחות, הייתי יורדת 6 והיכולה לצאת על פרופיל נמוך. אבל אני לא ארד 10 קילו בשביל זה. למרות שאז אולי יוציאו אותי על בעיות נפשיות.

כאילו אעני פוחדת לקחת את האחריות על זה. אני רוצה לצאת ולא מעיזה. בעיקר בגלל ההורים שלי.

אבל כשאגיע הבייתה אסביר להם שאני לא רוצה להיות פה 3 שנים. אני מקווה שיבינו. כי אני לא רואה את עצמי פה 3.

אני תוהה אם יש לי מה להציע לאנשים. חוץ מאפשרות לנצל אותי, קצת צחוקים והרבה ידע (ולצערי לפעמים גם התנשאות), אין לי באמת מה להציע. מה אנשים מוצאים בי בכלל? אני מאוהבת בעצמי, אבל בלי שום סיבה טובה. אני לא יודעת עד כמה אני בן-אדם טוב כמו שאני אגואיסטית.

ואני אגואיסטית כי אני יודעת שהאדם אגואיסט מטבעו, ואני כאילו משתמשת בזה כתירוץ. עד שיבקשו ממני משהו, ואני ישר מסכימה, ועוזרת. ואף פעם לא נעים לי לבקש טובות.

הלוואי והייתי יותר כמוהו.

אני אפסיק להטריד אותו מהיום, לפחות אנסה.... *אנחה*.

אם לא אני לא היינו מתראים כבר חודשים. מתי הפעם האחרונה שבא אלי? תמיד אני באתי אליו.

אני מאמינה שלא נתראה עד ספטמבר. אלא אם כן בדיוק אז יכנס לדיכאון וינתק קשר, וימי החופש שלי ילכו סתם, ואני לא אראה אותו בכלל.

אני כבר לא יודעת אם זה נכון שיקרא פה.

אני מצטיירת פה כזאת ילדה קטנה. וזה סתם יחזק את הגישה שעוד לא התנתק ממנה, שהוא בעל הנסיון שמגן עלי, ומכוון, ואני לא מסוגלת ממש לעזור. אבל אולי זה מה שאני, ואולי תמיד אשאר ילדה.

אני רוצה לשנות בי כמה דברים. אני כבר שנים יודעת את זה. אבל האישיות שלי טבועה בי כל-כך חזק שקשה לי לשנות את זה. קשה לי להיות אדישה לדברים הרעים, קשה לי להיות אדם טוב, ולספוג את זה שמנצלים אותי, זה לא סוף העולם לעבוד קשה. לספוג את העבודה בשקט, לא להתלונן בכלל.

קשה לי לא לחשוב עליו כל רגע.

אני חושבת שאני צריכה עזרה. ואני לא חושבת שיש מישהו שיכול לעזור לי. מישהו שיכול להוציא אותי מהבוץ, שיכול ללמד אותי לחיות. שיכול ללמד אותי להיות בסדר, ולא לטבוע בכעס ורגשות טיפשיים.

מישהו שיכול להזכיר לי תמיד, גם ברגעי כעס ודיכאון, וזה לא משנה.

אולי עדיף לי לדבוק בגישה הפסימית ולהזכיר לעצמי, שכנראה, אם כמה שאני רוצה להאמין שלא, ושזו התקווה היחידה והסיבה היחידה שאני חייה, להזכיר לעצמי שכנראה אמות בסוף. וכל האהבה האינסופית שלי תלך כלא הייתה. אם כמה שלהיות אופטימית זה כל מה שיש לי, ובלי חיים ללא הגבלה אין לחיי מטרה באמת, אני לא יודעת מה הסיכוי. אבל 50% שאני אמות בסוף. ושכל הילדותיות הזאת שלי והצורך בו מיותר.

אולי כאדם פסימי וקר יהיה לי יותר קל להתמודד עם הכל.

הלוואי ולא הייתי ילדה קטנה. ורק אני יכולה לשנות את זה, ורק אני יודעת מה באמת אני צריכה, ואני לא מצליחה להביא את זה על עצמי.

הייתי מקנאה בי אם הייתי מהצד נטולת אהבה יודעת מה יש לי.

אני צריכה תמיכה ואין מי שיעשה את זה. כי הוא רוצה כך נדמה שזה יקרה לבד. זה לא משהו שהוא אוהב בי.

לפחות יש בי משהו אחד שאני מרוצה ממנו, אני אמיתית. אני לא מתביישת במה שאני חושבת, ואני לא מסננת. יש לי רק לקוות שמישהו יאהב אותי איך שאני. שהוא יקבל אותי גם עם זה. גם עם הילדה שבי. אם הוא לא, אף אחד לא.

שיקבל גם את הצדדים הלא מוסריים. אני לא יודעת אם הוא יודע שהייתי צופה בהנטאי, גם המוסריים עוד פחות- בונדג', לוליקון וכיוב'. בזמנו הייתי צריכה את זה, כדי להתרטב, האקס חושב שאני דפוקה מבחינה מינית, הוא לא ידע אם זה כי משהו בו כבר לא משך אותי או שאני פשוט איבדתי את התשוקה והזימה שהיו לי, שהמינון ביחסי המין ירד לקראת הסוף דרסטית. ובמקום שאני אזום את זה כמה פעמים ביום, הוא יזם את זה וכמה פעמים בשבוע.

אבל אני לא בטוחה מה הייתה הסיבה. אני רק יודעת שאני בהחלט לא דפוקה מינית בקטע כזה. לא בקטע שאני כבר לא חרמנית, לא. אולי בקטע שמרטיבים אותי גם דברים שאנשים ימצאו חולים... שגם בזה אני קצת מתביישת. זה לא נראה לי תקין.

אבל לאחרונה, אני לא מצליחה להוציא מהראש את האחד, איתו זה מושלם. וזה תמיד מעורר אותי.

*הוא תמיד יהיה שם בשבילי, הוא הוכיח את זה 7 שנים, אין סיבה שזה ישתנה ועשיתי דברים גרועים יותר מלהיות ילדה אובססיבית*, אני אומרת לעצמי.

אני מניחה שבתקופה הקרובה אצטרך להגיד לעצמי שהוא לא פה. שזמנית הוא לא קיים בשבילי. כי מהחוסר בו אני לא יכולה לשאוב כוח, רק עצב. והוא יחזור כשיחזור. ואני אנשך שפתיי (*אנחה* ואזכר פתאום שזה עושה לו את זה), לא, אני אהיה רובוט קר, אעשה מה שאומרים לי, ואחרי שנתיים פה, אגיד את האמת. שאין לי כוח לספוג יותר. אצא מפה, בעזרת האמת. שהצבא מחליא אותי, ומכאיב לי בכל הגוף. מקשה עלי ומקצר את חיי. עד אז.

לבדי...

נ.ב. יצרה איתי קשר חברה מהתיכון, היא באמת הייתה חברה אמיתית ותמיד תמכה בי. איכשהו יצא שאנחנו רק בקשר SMSי, אנחנו רוצות להפגש. היא ממש מתגעגעת ואוהבת וגם לה קשה. נשמע כמוני כלפיה. לצערי רק עוד איזה 3-4 שבועות אולי אוכל להפגש איתה, וגם זה לא בטוח. היא באמת עלמה נפלאה, תמיד אהבתי אותה, תמיד עזרה, בן-אדם טוב, תמיד תמכה, הסכימה והתרגשה איתי. בשיעורים היינו מתכתבות אחת עם השנייה, במכתבים ארוכים ממש, משתפות אחת את השנייה בהכל ואוהבות. חמודה שלי...

אה, ואם מישהו שאני מכירה יקרא פה. הלך עלי ממש. זה אישי וכל-כך קל לשפוט להגיד לי דברים שאני לא רוצה לשמוע. גם האקס יבין פתאום שהוא שונא אותי הוא יחשוב ששיקרתי לו, שזה לא נכון. זה מעציב אותי. אבל די ברור לי שיש רק אחד שבטוח יקבל אותי בעולם. כן אתם יודעים מי. אבל אנשים לא צריכים לדעת. יש דברים שקורים בעולם אחר, בעולם אסטרלי שאליו רק 2 אנשים יכולים להגיע.

אה כן, ומסתבר שאת יום האהבה אחגוג לבד, עצוב.