Fire and Blood

קמתי בבוקר לאחר שלא הצלחתי להרדם כל הלילה. רציתי למשוך עוד זמן במיטה, ואז הבנתי שזה לא באמת מה שישנה והחלטתי לקום.

נותרו 3 עוגיות תמרים מתוכן 2 טובות. אכלתי את הלא טובה וארזתי בשקית אחת טובה יחד עם מעדן השוקולד הבלגי האחרון. נסעתי לבסיס, ובדרך חשבתי על העוגייה הטובה שמחכה לי.

כשהגעתי, הבחנתי בשקית הקרועה שהייתה ריקה מתוכן. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לי. כמה מתסכל.

חשבתי על הקינדר בואנו שמחכה לי בבית שאוכל לאכול במקום, אבל הייתי רעבה מידי והיו אוזני המן. אכלתי הרבה מהן. מילאתי את המכסה הקלורית היומית שלי.

חבל, כי זה אמר שלא יכולתי לאכול מהקינדרבאונו לאחר מכן.

הייתי אמורה לעשות טופס טיולים יוצא ולהפלט כבר מהבסיס. מכיוון שיש לי עוד ציוד שאני צריכה להחזיר, שחלקו נמצא בכלל בביתי הרחוק מאוד, הזמנתי טיסה למחרת כדי שאוכל להביא את הדברים ולהחזירם לבקו"ם.

התברר לי שביום חמישי, היום בו הורידו לי את הפרופיל, היה תחילתם של 48 שעות בהם אני חייבת להספיק
להפלט ולסיים את שירותי. אני לא יודעת איך הם רצו שאעשה זאת, כשסיימתי בחיפה רק אחרי 2, ואם הייתי רוצה להגיע לקריה, הייתי מגיע ב-4 וחצי או 5 אחה"צ (כי זה כולל לחכות לאוטובוס, נסיעה לרכבת, לחכות גם לה ולנסוע לבסיס), מה שאומר שלא היה שם אף אחד שיוכל לעזור לי עד יום ראשון. מכיוון שבראשון ושני היה פורים- לא הייתי יכולה לסיים את טופס הטיולים בכל מקרה, כי הסיכוי שכל האנשים שאני צריכה יהיו שם שואף ל-0. היום היה זה יום רגיל לחלוטין והטופס הזה פשוט סיוט. כל אחד מפנה אותי למישהו אחר שיחתום קודם, אומר לי שכבר יבוא ונעלם לשעתיים- מה שתוקע שורה של אנשים שמוכנים לחתום רק אחריו, ואתו בן-אדם בכלל לא עובד בשעה שאחרי השעתיים בהם נעלם; אנשים בהפסקה של 3 שעות או שרק מגיעים עוד שעה וחצי במקרה הטוב - לא יודעים מתי הם חוזרים אם בכלל במקרה הפחות טוב. גיליתי שיש לנו ספריה בבסיס, כי הייתי צריכה להחתים שם אנשים. מסתבר שיש שם גם אינטרנט.

בשלישות אמרו לי שבגלל שיש לי ציוד להביא מרחוק והשחרור הוא דחוף, אני אלך לבקו"ם ויהיו לי שבועיים להחזיר את הציוד. זאת הייתה פשרה אחרי שרצו לשפוט אותי על זה שלא דאגתי להשתחרר תוך 48 שעות מהזמן בו הורידו לי פרופיל. רצו לשלוח אותי שוב להוריד אותו בחיפה. לבסוף הצליחו לסדר את זה (מה היה נותנים לי, ריתוק?).

רק מה, כשהגעתי לאפסנאות שיחתמו לי, גיליתי שאני צריכה להחזיר להם את כל הציוד. קצין הלוגיסטיקה סרב גם הוא לחתום בגלל אותה הסיבה. ניסיתי להסביר להם את מה שאמרו לי בשלישות, אבל זה עניין להם את השיערות בתחת.

חזרתי לשלישות שאמרו שהבררה היחידה שיש לי היא להביא את הציוד מהבית עד מחר בבוקר ומיד לאחר מכן ללכת לבקו"ם.

מאחר ואין לי כרטיס ערבה יותר עקב הארנק שנגנב והחוסר בזמן להוציא חדש, נאלצתי לטוס – במזל היו טיסות. הצבא לא ממש יודע לארגן נסיעות חינם לחייליו מסתבר. הוא גם חייב לי איזה 300 ש"ח על נסיעות בלי קשר.

על מנת להמנע מהטרטור הזה, ביקשתי מההורים שיעבירו לי את הציוד דרך מישהו שמגיע למרכז, אבל הם התעקשו שאגיע.

למה? אבא מתעצל לחפש את הדברים שלי, אבא מתעצל לסדר אחריו את הבלגן שיווצר מהחיפוש, הם חושבים שזה מטריח לבקש ממישהו שיסחוב איתו (כאילו היה זה במו ידיו או אפילו כבד) לפאקינג טיסה, תיק ששוקל אולי קילו (נעליים ו-2 זוגות מדים). לי זה נראה נורא טריויאלי והרבה פחות מטריח מלבוא כל הדרך וחזרה.

בניתי על האנשים האלו, ואני לא מאמינה שהיו אפילו מחמיצים פנים – או לפחות כך הייתי רוצה להאמין, הייתי עושה זאת עבור כל אחד בערך, זה מעשה טוב ולא מטריח בעליל שעושים חברים או מכרים ע"מ לפתור מטרחה גדולה. הייתי באה לשדה התעופה כמובן בשביל לקחת את הדברים (כדי חס וחלילה לא להטריח אותם בלנסוע 500 מטר שלא בכיוונם), הם רק צריכים להעביר את זה במטוס!!

אבל לא.

חיכיתי שאבא יחזור הבייתה בשעה 4 אחה"צ כדי שיארגן את התיק עם הציוד שאני צריכה בכדי שיגיד אם זה ראה לו מטריח מדי או לא בכלל לבקש. הייתי צריכה לדעת אם זה יוצא לפועל עד 5:30 אחה"צ, ע"מ לבטל טיסה של 7:30 בערב שהייתה מבחינתי מקרה חירום של חוסר ברירה. התקשרתי בשעה 5, לאחר שלא התקשר כשידע שאני מחכה לתשובה. רק אז הוא החל לחפש את הדברים. לאחר שלא היה לו כח למצוא את התיק עבורי, התעקש שאני אבוא. ניסתי למצוא ב-5 דק' שנותרו (מה שהיה נמנע אם היה אומר לי את זה מיד כשהגיע הבייתה) מישהו שיוכל לתת לי תיק להזדכות עליו ושאני אתן לו את שלי בהזדמנות, זה היה חוסך לי הרבה כאב ראש, אבל לא תפסתי אף אחד.

כעסתי על אמא שלא הביאה לי את הציוד למרות שהייתה באותו יום במרכז, כעסתי על אבא שלא טרח להתקשר אלי כשהגיע הבייתה, כעסתי עליו שהתעצל לחפש עבורי את התיק, כעסתי עליו על זה שלא רצה "להטריח", וכעסתי עליו על זה שהוא בכלל לא מבין למה אני עושה סיפור מלבוא הבייתה ולעשות זאת בעצמי.

הגעתי הבייתה ואמא שלי כמובן מצאה את התיק, חשבתי שזה ייקרה, סתם באתי. סתם מניפולציה כדי לראות
אותי.

אני לא ממש מבינה למה. כל מה שהם עושים זה לגרום לי להרגיש רע.

לא ישנתי בלילה, ולא נרדמתי בצהריים ולא במטוס ולא בדרך. תכננתי לרוץ היום ע"מ שאוכל לאכול, כי אני ממש רעבה.

בת"א נשנשתי קצת מהסלק במקרר, ואהובי הביא לי סלט קטן, הוא בא במיוחד מוקדם מהאוניברסיטה כדי להפרד למרות שלא חסר לו מה לעשות.

עדיין הייתי רעבה בבית. בסוף נכנעתי ואכלתי את מה שנשאר מהחסה והמלפפון יחד עם זוג שניצלים.

כל-כך בניתי על הריצה היום, זה כבר נדחה הרבה יותר מדי. גם אכלתי הרבה מדי, ולא רק היום, כבר שבוע שאכלתי יותר מדי ושבועיים שלא רצתי. אני מרגישה שמנה ומנופחת.

חוץ מזה, קיבלתי הערות כמו "כמה טעויות את יכולה לעשות, כל פעם שאת לא מקשיבה..." או משהו בסגנון. לי נראה שעל כל פעם שהקשבתי- אני מתחרטת. שוב ושוב.

בנוסף התברר לי שהמענק 100,000ש"ח שההורים שלי מקבלים עבור עבודה שאני מבצעת- למעני- מה שהיה ברור לי שיגיע אלי, כמו שעושה כל הורה שאיכפת לו מילדיו- לא היה מגיע אלי כמו שחשבתי. הם חזרו על זה כמה פעמים שהמענק הוא להם (כדי לעזור לי). אני יכולה לקבל 27 על עבודה של חצי שנה- אבל זה אומר לראות את אהובי כמעט בכלל. למה הם לא שמים את עצמם בנעליים שלי?? אם היו מפרידים אותם ואומרים להם לעבוד ב-2 מקומות שונים בארץ 6 ימים בשבוע ולהתראות יום בשבועיים, הם היו עומדים בזה? הם חושבים שהרעיון שלי של למרוח את החצי שנה על שנה (ובכך להיות חצי שבוע פה וחצי שבוע שם) זה רעיון דבילי לחלוטין. תכלס, עכשיו שאני מגלה שה-100 אלף בכלל לא יגיעו לכיס שלי, אלא רק יצור מצב שהם לא ייגרמו לי להרגיש רע כמו עכשיו על העזרה שלהם (כי הכסף מיועד לזה), זה באמת נשמע לי דבילי. 27 אלף בחצי שנה זה טוב, אבל זה לא שווה את המחיר. אם אני פורסת את זה על שנה-כבר עדיף לי לעבוד בעיר.

"למה הכל כל-כך קשה לך?!" שואל אותי אבא. ואני רוצה לומר לו FUCK YOU DAD, קשה לי כי אתם לא מתנהגים כמו הורים לפעמים. כל הזמן רוצים לראות תמורה. העזרה לא באה כי הם *באמת* רוצים לעזור. "הנה, עזרתי לך!" הם דואגים תמיד לומר בצורה כזאת או אחרת, כאילו שאפול ברכיי ואודה להם. זה אמור להיות טריוויאלי לרצות לעזור לילד שלך, לא?

אמא כל הזמן זורקת לי הערות מזלזלות "שמעת על המשפט של קצב?" "לא.." (מתי היה לי זמן לזה, הייתי כל היום בבסיס חסרת אונים, ניסיתי להרדם או הגעתי הבייתה וכל מה שחשבתי עליו זה הכעס והתסכול שאני חווה, ממש לא התעמקתי בצרות העולם הבוקר!) "...את יודעת בכלל מי זה קצב?" שאלה בעקצנות, לועגת לי שאני לא רואה חדשות. זו לא הייתה שאלה רטורית. לאחר שחזרה "שמעת מה שאלתי?" "עניתי לה בכעס שאני לא מתכוונת לענות לה כשהיא מדברת אלי בכזה זלזול, שזה ממש מכעיס אותי". היא שתקה. כל זה התנהל כשהיא בכלל בחדר שלה ואני יושבת בסלון. היא נוטה לשאול אותי דברים מזלזלים די הרבה, שאלות כאלו שאין תשובה שלא מוציאה אותי מטומטמת. לא להאמין שככה מתנהגת אמא, והיא אפילו לא שמה לב.

הבת הלא מושלמת שלך היא הבת שלך. או שתקבלי את זה או שלא! אל תשתמשי בטיעון הזה רק שזה נוח לך. סעמק איתך.

"מצאתי כדורים של אומגה -3 שדחפת לארון! אבא לוקח אותם כל הזמן ועכשיו התבזבזו 200 ש"ח!!" "למה התבזבזו, פשוט עכשיו אל תקנו ותשתמשו בזה..." "פג התוקף!! אם זה היה יוצא מהכיס שלך זה לא היה קורה!" וואללה... "על מה את מדברת?! זה קורה כל הזמן" "מה קורה??" "שאני מוציאה מאות שקלים על שטויות שאני עושה, אני מתנצלת אבל ברור לך שלא החבאתי אותם בזדון כדי שתבזבזו 200 ש"ח לשווא!!".

במקום להציע דמי כיס, הם מתקטננים על שקלים כשאני חייבת להם.

מסתבר גם שעל לבוא לבקר אותם בלי צבא שיממן לי את הנסיעות- הם לא מתכננים להוציא גרוש. הם מתכננים שאני אבוא פעם בשבועיים, 120 על חשבוני. אולי כשיבינו שאני מעדיפה פשוט לא להוציא את הכסף הזה, הם יתחילו לשלם את זה בעצמם. אפילו חצי חצי הם לא הציעו להתחלק. מבחינתי לא לבקר אותם בכלל. חשוב לכם? בואו לבקר אותי.

מיום ליום יש לי יותר הערכה לכסף, בעיקר עכשיו שכל הגב הכלכלי עליו בניתי במשך שנים לא יהיה שם. לא מענק ולא נעליים. אני אצטרך לממן לעצמי את הלימודים, את האוכל, הבריאות, כנראה גם את הטיפולים הפסיכיאטריים, התרופות הפסיכיאטריות, הגלולות למניעת הריון, ובהמשך גם מגורים.

אני פוחדת לעשות את המהלך הזה ולוותר לגמרי על ההורים, הם דואגים להפחיד אותי. אבל הם מנסים לעשות לי מניפולציות- אם אני לא הולכת בדרך שלהם- הם לא יהיו שם בשבילי.

על אחותי הקטנה זה יעבוד. היא תהיה שלהם לנצח, היא חלשה מדי כדי לעמוד נגדם, לה אין אפילו כלים להאבק בהם. הם לקחו לה כל אפשרות להיות חופשיה.

אני... אני יודעת שהדרך שלי היא הקשה ביותר. פעם אחר פעם הם מפנים לי את הגב ואני אפילו לא יכולה לומר להם את זה, כמה שזה אירוני, הם חושבים בדיוק הפוך. שהם שם כל הזמן לצידי ובשבילי ואני היא התוקעת סכינים.

אז אין מענק ללימודים. אין מענק לחתונה. אין עזרה לטיפול פסיכיאטרי, אין תמיכה נפשית, אין הבנה, אין קבלה. רק הערות ציניות, מניפולציות, ערכים ריקים והאשמות.

אני לא כמו כולם. אני לא טובה, מוראלית, צנועה, עם אהבה למדינה, לקהילה, לחברה, עם קרבה משפחתית ואיכפתיות למה שאומרים כולם, אני לא מנסה להיות הדוגמא האישית שמצפים ממני.

תודה רבה הורים על כל ההערות הציניות, על זה שבמקום להרים אותי בזמנים הכי קשים- רק פתחתם לי חזית חדשה להלחם בה.

הלוואי ותמותו. אני מבטיחה לכם שאגדל את אחותי טוב מכם. לה אמנם יהיה מאוד עצוב שתמותו, אבל ללונג-רן, זה יעשה לה רק טוב, למרות שהיא לעולם לא תדע את זה, אני כן.

עם כל הצער והאהבה שלי אליכם, מוטב לי בלעדיכם, ובלי כל הכאב ראש והכאב לב שאתם גורמים לי.

כמה פעמים גרמתם לי לרצות להאבד, לכתוב בדמי שאני שונאת אתכם, שבגללכם רע לי.

אני מצטערת, נכון שלא מקבלים הוראות לגידול ילדים, אבל להכשל כמו שאתם נכשלתם, מזל-טוב, דרוש כישרון מיוחד בשביל זה.

נכשלתם בלהיות הורים. בת אחת שלכם שונאת אתכם והשנייה לא תוכל לחיות בלעדיכם או לעשות שום דבר לבדה.

אני תוהה אם יש משהו בעולם שהיה פוקח לכם את העיניים. אבל איכשהו גרמתם לי לשנוא אתכם. האנשים שאמורים להיות הכי קרובים אלי.

אבא לא מבין את משמעות שהותי עוד חצי שנה בצבא תחת מצבי הנוכחי. מבחינתו זה לקחת נשימה עמוקה ולהחזיק אותה עוד קצת. הוא אומר שרוב החיילים כבר רוצים להשתחרר, ברור שקשה ושבאזרחות יהיה לי קשה פי אלף. הוא לא מבין שבסביבה הזאת אין שום דבר שמחזיק אותי, לא האנשים, לא העבודה, לא השעות, לא התנאים וגם לא החופש המינימאלי של הביטוי העצמי קיימים שם, אין שם שום דבר טוב חוץ מטיפול בחינם.

ניסיתי להסביר לו שאין לי מספיק אוויר כדי להחזיק חצי שנה, וכתגובה הוא אמר שאם כך לא יהיה לי מספיק אוויר לכלום. כאילו הוא מראש יודע- מי שלא מצליח לעבור את הצבא הוא כישלון. הוא לא מבין שיש לי בעיה, וכל עוד אני תחת המסגרת הזאת, אין לי איך לפתור אותה.

הסברתי לו שהתרופה מחולקת ל-3 חלקים. העזרה המקצועית\תרופתית, הסביבה האוהבת והתומכת (עם כמה שפחות לחץ), וכמובן הרצון לעזור לעצמי והמאבק הפנימי שלי.

ניסיתי להסביר לו שברגע שאין אחד מהם- הבעיה לא לא יכולה להפתר והצבא נותן לי רק מענה מקצועי\תרופתי (וגם הם בספק). אין לי שם סביבה תומכת, יש לי שם סביבה קשה ומלחיצה. נכון, אני לוקחת דברים קשה מדי, נכון, הרבה עוברים את זה ואף מצבים גרועים מזה בצבא, אבל אני ספציפית לוקחת דברים קשה מידי, ולא כי אני לא מבינה שאין סיבה לכך, אלא כי יש לי בעיה. לומר לי שאני חייבת להפסיק לקחת דברים כל-כך קשה, זה כמו לומר לאדם שלא מצליח להפסיק לעשן- תפסיק לעשן. המודעות לבעיה קיימת, וגם הרצון לטפל בה. אבל לומר לי "פשוט תעשי ככה" – פשוט להפסיק לקחת דברים קשה (פשוט להפסיק לעשן...)- אני לא מסוגלת, אחרת לא הייתי זועקת לטיפול!!

פניתי לטיפול עקב חשש (שהתממש) לאיבוד שליטה!

הסביבה הזאת מכניסה אותי למצב שאני כל הזמן על הקצה, או גרוע מכך- מנסה לקפוץ. בזמן הסטרס גם הרצון לעזור לעצמי הוא אינו, אני רק רוצה שיהיה לי רע ולאחרים גם. לא איכפת לי מכלום ואין לי חשק לכלום.

פסכיאטרים- מקצועיים ככל שיהיו (ואגב שלי ממש לא מקצועית) – לא יכולים לעזור לאדם שלא מסוגל לשלוט בעצמו, שלא רוצה לעזור לעצמו, שרע לו כל הזמן. אני חייבת לצאת ממקור הלחץ האדיר הזה שעופף אותי במהלך כל השבוע כדי שאוכל לרגע להתרכז בעצמי, כדי שאוכל פאקינג להבטיח למטפלים שלי שלא אהרוג את עצמי עד המפגש הבא, כי בינתיים- אני לא יכולה. אני פשוט לא יכולה!

היום כשאבא החל לומר "הדבר הכי חשוב לי זה שאת..." הייתי בטוחה שהוא הולך לומר משהו בסגנון "תהיי בסדר, ותעשי את מה שהכי טוב עבורך ותשארי בריאה ושלמה". אך נחלתי לאכזבה קשה כי המשפט נגמר ב – "תסיימי את השנתיים בצבא". הוא לא מבין שהמאבק פה הוא לא על צבא ואזרחות, אלא על חיים ומוות! שבזמן שהוא נלחם על שלא אסיים את הצבא טרם עת, אני נלחמת על שלא אסיים את חיי טרם עת!!!

הוא לא מבין שכל יום שם עוברות בי מחשבות לירות בעצמי, לקפוץ לתוך הכביש המהיר, לתלות את עצמי, להטביע את עצמי בירקון, לעשות אמבטיה קפואה עד שאמות מקור.... הוא לא מבין שאנשים גורמים לי לרצות לבעוט, לחנוק, להכאיב, לשבור, לשרוט, לפוצץ את כל מי שעושה לי רע באי צדק כזה...

כל-כך קשה לי שאין לי את הגב של ההורים שלי בזה ושהם נותנים לי להרגיש את זה.

כאילו מה שחשוב להם פה זה הכבוד, מה יגידו אחרים, מה לספר למשפחה ולכל הקהילה. שהבת שלהם נכשלה, שהיא פסיכית, שהיא חלשה... נראה לי עדיף מלומר להם שהיא מתה, ושהיא גרמה לזה (או יותר גרוע- שהם גרמו לזה).

הוא לא מבין שהידיעה הזאת במצבי קיצון רק גורמת לי לרצות להוכיח לו שהוא טועה, להרוג את עצמי רק בשביל הפרנציפ. שלא סיימתי את השנתיים בצבא בכל מקרה, רק שעתה גם את חיי לא סיימתי (או בעצם- סיימתי).

מה נורא יותר מלקבור את הילד שלך, ולחיות עם זה שאתה אשם? ובמצבי קיצון, הכעס והעצב אומרים לי לעשות את זה. לפגוע בעצמי, וכך, לפגוע גם בהם.

אני. האדם שחייו הם הדבר הכי חשוב לו. זאת שהטיפה לאנשים שעדיף לחיות בסבל מאשר לא לחיות כלל.

אני זו שאיבדה שליטה. אני עדיין לא מעכלת את זה שניסיתי להתאבד. בלי לחשוב פעמיים. הייתי לוקחת את כל הקופסא אילולא עצר בעדי.

אבא לא מבין שכל יום שאני חיה, זה מזל. זה מזל שלא קרה שום דבר שגרם לי לאבד שליטה כמו אז.

ברור לי שצפויים עוד מכשולים קשים מזה. אבל ראשית אני מעדיפה לבחור לעצמי את אתגריי, ושנית – לעת עתה מובן שאעדיף לא לקחת על עצמי משהו גדול עלי בתקופה שכזאת, כל עוד אני לא אני, שאין לי שליטה, שאין לי רציונאל, שהחיים שלי לא בטוחים- בגללי. שגידלתי לי אויב בתוכי, שאני נאבקת בעצמי. שיש לי פאק באישיות, שלפני הכל- אני חייבת לסדר. לפני שזה משתלט עלי לגמרי. זה רק הרע עם הזמן. אני חוששת לגרוע מכל. בעיקר היום שאני יודעת שמצב כזה באמת ייתכן.

אם אבא היה מבין מה המשמעות של לא לעמוד מאחורי פה, אולי היה משנה את דעתו. אבל אני לא רוצה להשתמש בזה כמניפולציה. זה לגרום לאנשים להתייחס אלי כאילו הייתי עשוייה מאיזוטופ מאוד לא יציב שעלול כל רגע להתפרק וכל תנודה רק מגבירה את הסיכוי.

זה שאין לי את הגב שלהם זה קשה. אם הם ילחצו על העניין ויגרמו לי להרגיש רע עם זה, הם עלולים להיות אלו שישברו אותי. כל המשטח הזה מאוד חלקלק. הם לא מבינים את זה.

אתמול לא היה לי איכפת להדרס, איפשהו אולי קיוויתי שזה יקרה. לא ניסיתי, כי ידעתי שהפסיכולוגית רוצה שאתקשר אליה במקרה שאני רוצה לפגוע בעצמי. כלומר עדיין שלטתי בעצמי. אבל בעצם עבדתי על עצמי. לא התפרצתי לכביש אבל פשוט לא ניסיתי להזהר. אמרתי לעצמי שאם יקרה לי משהו, זה כאילו לא באשמתי ולכן אין לי סיבה להתקשר, כי זה לא אני שפוגעת בעצמי באופן ישיר. מחשבה מעוותת, כאילו גם הרציונאל עצמו נפגע. התקשרתי אליה למחרת כשחשבתי על זה בצורה רציונאלית תקנית ולא בצורה הנסערת הקיצונית. זה היה כל-כך חבל אם הייתי נדרסת. פעמיים או יותר זה כמעט קרה באותו יום.

לא סיפרתי להורים. הם היו רוצים שאספר להם גם אם זה מדאיג אותם. אבל אני פוחדת שינסו לכפות אותי לאשפוז. אני רק רוצה שיעמדו מאחורי ההחלטה שלי.

חשבתי על זה בצורה אובייקטיבית ככל הניתן. ניסיתי לשכוח מהאושר של החופש האזרחי, מבחינת לבוש, אוכל, זמן, תכשיטים, עבודה, שעות שינה ועוד, למרות שלאושר הזה כן יש מקום רלוונטי, אבל הוא פשוט משותף לכלל האנשים המשתחררים, לכן הוא פחות רלוונטי. חשבתי רק על הבעיה ומה יהיה הכי טוב עבורי- פתרון מהיר ויעיל לבעיה הכי קריטית כרגע- סכנת החיים של סובבי ובעיקר שלי.

אחד החסרונות הגדולים הם הידיעה שאם אשתחרר- ההורים שלי הם אלו שיממנו לי טיפול מקצועי ותרופתי. כלומר אני אהיה תלויה בהם. אני לא אוהבת את זה. אני רואה את זה חוזר אלי כמו בומרנג, אותם מזכירים לי את זה ומקשים עלי. ההורים שלי רוצים שאהיה תלוייה בהם. אני מעדיפה להראות להם שאני צריכה אותם במקומות שאני יודעת שאני לא באמת צריכה אותם. לתת להם את התחושה שהם מחפשים כדי לשמח אותם. הרבה פעמים ברגעי משבר איתם חשבתי לעצמי למה אני בכלל צריכה אותם בחיי. מחשבות קשות בהחלט. אבל עתה, אני צריכה את הכסף לטיפול ולצערי הם אלו שישלמו את זה.

נותר לי רק לקוות שהמאבק הבא לא יהיה איתם אלא שהם יעמדו לצידי.

אני לא מאמינה שהספקתי את שלושת הדברים שרציתי לעשות הערב. אני יושבת עכשיו על הבירה שאני הכי אוהבת אחרי אימון אינטסיבי ומלא בטסטוסטרון (לא, לצערי לא מדובר על סקס, למרות שהייתי עושה הכל for a wild one right now, I'd ride him like a fucking beast), עם אינטרנט, בלאפ-טופ הפרטי שלי. יש רק דבר אחד שהיה הופך את הערב הזה למושלם יותר, לא קשה לנחש.

אוי אין כמו Franziskaner קרה ישר מהחבית.

כתבתי את זה אתמול, רציתי לפרסם את זה עכשיו, למזלי יש לי את ההזדמנות:

My psychologist is a fail. She's far from helpful.  She listens and in general supports, but she doesn't say much, and she definitely doesn't say anything I don't know. I don't think she has anything to offer, I really don't think she knows how to help. I can only keep going, and use her to perhaps help me get out in the future if things don't work out the way I plan and plan B fails as well. Because mentally, I'm pretty sure that I'm already fucked up enough to get myself out, all I have to do is tell her what I am keeping from her now, the dark side of me.

I need a psychiatrist. But a real fucked up one, to which I can comfortably tell all the real fucked up things about me. If she can't help me with the basic things, she'd never deal with the rest. I don't know if I even need such mental help, I am not sure anyone can help me, I don't see a problem with who I am, I see problems in my life, and no one can solve my problems but myself, and I am dealing with them in the best way possible. So really, I can't see any mental help being helpful.

She's just a kind person who went to study psychology so she can help others or because that was the only thing she could have had a real success at. It's such an inferior field, I've always known that. And she's just proving me right. My problems are too great for her to handle or know how to help. I tell her things, she hardly asks the right questions, I tell her and I feel I'm not telling enough, because there isn't much more I can say, and she doesn't even know what to ask, how to advise, she only gives hints of conclusions that I already know, and I know it much more elaborately and perfectly. She'd be horrified to hear what I am inside, I can't let that happen. I don't want to get kicked out of the army for mental low profile, this is last resort. She'd send me to some treatment I bet. What's the worth of psychologists anyways?

I am having a war in two frontages, at the same time. Alone, against the army and my family. Alone, with one companion who's hated in one and has no word in the other, and can actually support me only mentally, however, this really is illuminating my tunnel. He does whatever he can, and I wouldn't be able to do it without him. But he's quite the main cause of one war, I might've never be me without him, not knowingly, who knows what then I'd become. I'm afraid that much worse, keeping it all inside or letting things out in the wrong place or way would get me kill.

I was never meant for this world.

My supposed back to lean on, is but another frontage in my war. I can't call my parents to help me. Truth is, more than I need their help, they need to help me.

There's a certain point in life in which you no longer feel yearning for your parents, you don't really need them or miss them, it's always hard for the parents to accept, they don't want to let go. They don't know that I come home only for them, not for me. Here, finally I do something almost entirely for them, and I can't even say it, for again, this should only hurt them. They want me to need them, they want me to miss them. I can't help it, I wish I did, I wish I did miss them and need them, truth is, I don't. I need them to please them, I don't really need them.

It's a sad thought I think, knowing that if I weren't their daughter, they would hold no love for me at all, they despise everything that I love, and want me to be everything that I am not.

I was never the daughter they wanted, and never a person the world wants.

טוב, יום שבת היה מטורף, המון סקס מדהים, אבל נפרט בהזדמנות, הגיע ידידי לפאב, ומה שרציתי לכתוב נכתב, אז, עד הפעם הבאה...

Dany

Again he has mentioned him.

Again he made me weep infront of him.

Again he began to talk of how I hurt them, the family, how they love me and that's why they won't give up on me, how you can't get everything that you want in life, how he would never burn his family like I did, doesn't matter what...

He said that their wound will never heal, that there is nothing time can do to help, he said it's constantly bleeding, that something's stuck inside them, always making them bleed. And I'm the only one capable of healing them. There's this one thing I have to do... For them it looks all so simple. The y don't know that in order to give them what they want I have to kill my spirit, slaughter everything I ever truly wanted.

He said that they may seem calm, but they always talk about it and think of it, and when I'm at his place, they always worry of me, all the time, and I ask myself- what the fuck?! Why should they worry of me when I'm with him?! What have they turned him into?! A fucking monster?! A killer?! A rapist?! What reason in the world do they have to be worried about me when I'm with him, supposing it was an option that he is lying to me, he wouldn't show it, he'd do anything to protect me to show them wrong. But I know he'd do this out of different reasons... LOVE. He fucking loves me, like they never will, yes, because he love who I am, truly, they will never accept me so it seems, he trusts me, like they never have, or never will. He hates to see me sad, never like them, trying to make me feel bad.

They don't know, that I hurt them because I had to, because I'd be almost as good as dead without it, but they don't seem to be happy about it. I made them sacrifice for me something which they were unwilling to give. So they won't stop calling me to heal their wound, the wound that only I have the cure for.

The cure is my life.

But it won't please them to know it.

I can't even show them, the emptiness, the nothingness I'd become by saving them out of their self created misery. 

I refuse to take the blame for their pain (but it hurts me that they believe it's my fault), they choose to get hurt by what has nothing to do with them at all, they choose to blame me for hurting the family, but there is one individual who has the right to get hurt, and some-why I believe she's careless, only enjoying the drama, the familial frontage against me, she love it, she thinks I deserve it, but do I really? I deserve her hate, but maybe she knows I don't care about her more than she cares about me, so she enjoys knowing they all support this folly, and I have to deal with this mass hatred...

If they somehow make me lose my love, I will never be me, never be, never really.

I'll be nothing but a ghost, a silhouette, my mind should be filled with emptiness and pain, and thoughts of loss, and what could have been if they didn't take him away.

I'd get sicker than I ever have, just to get back at them, to let them realize what small a sacrifice they had to give, in comparison to this, to my life, they'd be sorry only if they see that they killed me. The me that only he, ever let me be, the me that they never truly accepted, have never truly known, and perhaps could never truly love, not if they insist they cannot love him. They can only love me, if they love him. I believe they can, but they would never give it a chance, never open their eyes or hear my words for real.

If they only knew that they actually encourage me to kill myself, to heal them from a non-existing wound, form the imaginary pain that lies in their head, where the true cure is in their very own hands, but their eyes blinded, and their ears deaf, accepting nothing but what their own poison talk tells them. They don't really see me, they don't really hear me.

They preach me for writing. For writing!!! How can I come to them with my emotions, I've been writing ever since I could, that's what I do, that's how I manage, that's what keeping the bit of sanity in me. Am I sane, am I for real??? What is sane? If they are then I ain't, for I am the exact opposite.

A Stormborn to fucking Tullys.

They're killing me without knowing it.

They don't realize he is like me in all ways, love him, or hate me. They play along. Not giving him a chance, but keep telling me how they love me. It doesn't make sense. They don't understand how senseless they are. I can't let them know me, without noticing, they have grown me against myself, they taught me that I shouldn't be what I am, that's why I love my dear one, he always loved me for who I am, with him, I can really be me.

“King Jaehaerys once told me that madness and greatness are two sides of the same coin. Every time a new Targaryen is born, he said, the gods toss the coin in the air and the world holds its breath to see how it will land.” – Barristan the Bold

The line between greatness and madness, truly is a thin line. Sometimes it's hard to tell whether my deeds are more great or more mad.

At any rate, I will never take their deal, taking their deal is like turning everything I worked so hard for, all those years- to nothing at all. I didn't go through all this drama and pain for nothing, didn't jump into the fire to get nothing but scars.

I chose to do what I did, and for a reason, I chose to do what's best, what's meant to be, and I ain't sorry.

Their deal is trading my life for their good feeling, which anyways is not to stay so for long, as my spirit dies away.

They don't understand it would be much worse otherwise.

I've made my choice. If I look back I'm doomed.

They can't offer me anything at all, definitely not I've already traded.

Sorry.

I want my freedom.

Daenerys.

הצבא מרחיק אותי מכל דבר שאני אוהבת.

החברים הישנים כאילו מעולם לא היו חברים באמת, אולי אמא צדקה והוצאתי עליהם יותר מדי כסף. עצוב יהיה לי לקבל בתמורה יחס קר ומצד שני יהיה לי עצוב אם לא, כאילו אני קונה את החברות שלהם עם מתנות.

ק.ג. "כועס" עלי כך מסתבר, "for all the times I stood them up", ציטוט שקיבלתי בכלל לא ממנו, ואין לי מושג למה הוא התכוון ועל "מה שעשיתי" למיתולוגי. אני חושבת שהוא מתמרמר על זה שלא פגשתי אותם בסופ"ש שהייתי בבית אז, כשהיה לד.א., חברה שלו יום-הולדת. אבל הייתי בדאון ועייפה, ולא היה לי חשק לכלום ועייפה מדי בכדי לנהוג. ואיך הוא מעיז להגיד שהוא כועס עלי "על מה שעשיתי לו"?! נפרדתי ממנו! מה הייתי אמורה לעשות! אני לא אוהבת אותו יותר, וכל יום יותר קל לי עם ההחלטה, אני יותר שלמה איתה ואני יודעת שהיא הייתה נכונה. ד.א דווקא חושבת שלא התאמנו.

האקס היה בטוח שאני הנפש התאומה וכאב לו שאף פעם לא הסכמתי. אבל יש דברים שמעולם לא נסכים עליהם, ודברים שלא אמרתי לו למרות שהוא רצה שאגיד לו הכל וטען שיאהב אותי תמיד. מה אם הייתי אומרת לו שאני חושבת שסקס ואהבה הם שתי דברים נפרדים, איך הוא היה מגיב אם הייתי סתם שוכבת עם אחרים? הפריע לו מספיק שיחות עם תוכן מיני עם אחרים, הפריע לו שאני משתפת פעולה עם הפלרטטנים, הפריע לו שהתלבשתי בצורה שאחרים מסתכלים עלי, ואפילו לא היה מוכן שיהיה שום דבר מיני (נשיקה) עם בחורה. הוא ביקש ממני להפסיק לשתף פעולה עם פלרטטנים, וביקש שלא אדבר עם כמה מסויימים כי "הוא יודע מה הם רוצים", גם אני יודעת מה הם רוצים! אבל נחמד לי לדבר איתם! נחמד לי שמתחילים איתי! נחמד לי כשמסתכלים עלי! איך זה שאפילו בבחורה אתה מקנא?? אנחנו אפילו לא מסכימים על הגיון שמאחורי אותו משפט, כמה ריבים היו לנו על משחקי קלפים, משחקי קלפים!! כשהוא הבין הכל לא נכון, (הוא אמנם חושב שזו אני, אבל תמיד כשכן ענו על זה בשאלות נפוצות- אני צדקתי, כלומר, אני זו שהבינה את ההגיון מאחורי ההוראות, מה שחשבו אלו שהמציאו את המשחק, והוא לא! אבל בכל זאת תמיד היה מתווכח!) ועל פיזיקה מודרנית, אנחנו גם לא מסכימים. הוא אפילו לא מסכים איתי שאנרגיה היא חומר, ועוד הרבה דברים. הוא היה עושה הכל בצורה אובססיבית בשבילי, השתנה בשבילי, ועשה דברים שלא מתאימים לו.

להיות איתי דרש ממנו להשתנות ממש.

הסקס שהיה טוב, בשלב מסויים לא סיפק אותי. לא היה לי מצב רוח, והייתי מתחרמנת רק ממשחקי תפקידים מלוכלכים וחולניים במיוחד, משהו לא תקין אצלי. הוא לא אהב את זה, אבל שוב, עשה את זה בשבילי. הוא בעיקר רצה לעשות אהבה. אחרי שקצת דפקתי אותו, הוא התחיל לאהוב את האגרסיביות, אבל לא את הדברים הממש קיצוניים. מצד שני, עמוק בפנים, מה שהוא לא רוצה להוציא לעולם, אך בסוף חשף בפני, מסתר לו צד אפל וקר, ופסיכוטי, אני שמחה ששיתף, כי זה מסוג הדברים שאתה יכול לחשוב עליהם תחת המסדרונות הפורבידים עמוק בפנים אבל אתה לא מדבר על זה. על מחשבות פסיכופטיות, סקס אלים, אונס, בו הוא נותן אגרופים פטאליים, לפנים, בועט בכל גופי ואונס אותי בלי הכרה. אבל כאב לו לחשוב על זה. כואב לו לחשוב עלי כאובה, או בוכייה, או פגועה בכל דרך. גם כשכתב על הרצון להרצוח את אהובי מול עיני, ואז אותי אחריו, להרוג שאת שנינו, לבסוף אמר שכואב לו לדמיין אותי ככה. את כל זה לא אמר לי. הוא כתב את זה בבלוג שנעל. אך הוא מעולם לא טרח להסתיר ממני את הסיסמאות. והסקרנות שלי גברה עלי, וקראתי דברים מזעזעים. שמרתי אותם לפני שאמרתי לו על זה, אבל הייתה לי בעיה במחשב וכל המסמכים נמחקו, ואלו ביניהם. אבוד, כי הוא כבר הוריד אותם.

לפעמים אני פוחדת ממנו. בלי חוק שיכלא אותו, הוא היה מוצא את אהובי והורג אותו. אני לא יודעת אם היה מסוגל להרוג אותי גם אם ממש היה רוצה. אבל אם היה הורג לי אותו, הוא היה יודע שכל טיפת חיבה שנותרה לי כלפיו הפכה לים של כעס ושנאה וזעם שלא יתוארו במילים, וידע שסיכוייו הקלושים לחזור אלי, מה שמחזיק אותו כנראה חי חוץ מהפחד להתאבד, אבדו לו לעד והיה מוצא את עצמו לוקח גם את חייו שלו.

חשבתי שאולי הוא כבר התגבר עלי, אחרי שלא דיברנו הרבה זמן, ועכשיו גם בקושי מדברים, והוא הרבה עם חברים שלו, שהיו חברים שלנו, ועכשיו כאילו שוכחים ממני... אני לא בחרתי אותם. הם תמיד היו החברים שלו, וכנראה שכך זה יישאר. אני לא יודעת אם המיתולוגי יחזיק מעמד כחבר (friend) שלי הרבה זמן. כואב לו ומכעיס אותו מדי כדי לראות, לשמוע או לדעת שאני עם אהובי. ברגע שזה יצוף אל פני השטח, ויהיה גלוי, אני לא חושבת שיוכל לעמוד בזה. הוא לא ירצה לדבר איתי. אלא אם כן ייתגבר עלי איכשהו, וימצא מישהי שבאמת מתאימה לו. קיוויתי שאני כבר לא בליבו. אחרי שאני יכולה שוב להיות אני ולהגיד מה אני באמת מרגישה, כי כמה שלא ניסה לגרום לי להגיד הכל לא יכולתי. לא כי לא רציתי לשתף, פשוט כי לא יכולתי. ואולי אם היה יודע, לא היה אוהב אותי כל-כך, אולי. אבל אני עדיין לא יכולה. לאט הוא חסר לי פחות, כי אני מבינה, שלמרות שנתן לי את כל עולמו, כל מה שיכול היה לתת, אין לו את מה שאני צריכה באמת.

אני יודעת שלא אוהב אף אחד לעולם כמו שאני אוהבת את אהובי. ואני יודעת שחוץ ממנו, שהוא אוהב אותי בצורה שבני-אנוש לא יודעים ומכירים, אף אדם לא יאהב אותי כמו האקס. ועכשיו אני יודעת שאני שמחה שלא התפשרתי והסתכנתי ועשיתי את הדבר הכי קשה שעשיתי בחיי. אבל אני יודעת, שגם אם האחד שלי חס וחלילה יעלם מהעולם הזה, לא אוכל לחזור למיתולוגי. לדעת שטוב לו עם הסיוט הכי גדול שלי. אולי לא כדי שיידע את זה. כמו כל מה שאני כותבת פה. זה ייפגע בו כל-כך. ופגעתי בו מספיק. בדיעבד הוא חושב שהוא היה נפגע פחות אם הייתי נשארת איתו ומשקרת לו לגבי רגשותיי. זה לא פייר. פעם אמר לי לעשות מה שטוב לי. ושאם להיות עם אהובי זה מה שאני באמת רוצה, אז כדי שאעזה זאת, למרות שהוא מעדיף שלא כמובן, ויהיה הכל כדי להשאר איתי. אבל אמר שהוא מעדיף שלי יהיה טוב. אבל היום אני יודעת שזה לא נכון. הוא היה מוכן להרוג אותו... כולם אומרים לו שיהיו לו יותר קל אם לא ידבר איתי, וגם לי כולם אומרים שיהיה לו יותר קל אם לא ידבר איתי. אבל זה ייפגע בו. אני לא רוצה לפגוע בו עוד. כי אם זה לא יעזור לו לשכוח ממני, זה רק יכאב יותר.

מצבי הרוח שלי משתנים בהתאם למינון הקשר שלי עם אהובי מסתבר. כשאני רואה אותו, מחזיק אותי במציאות המדכאת הזאת. ועכשיו כשמשהו מונע ממנו לענות לי, ליצור קשר כלשהו, אני אדם נורא. כל דבר קטן מעצבן אותי, אני מרגישה חסרת אונים. כל העולם נראה לי נגדי, וכל דבר קורה דווקא לי. זה תמיד קורה, תמיד מנצלים אותי, ואני שותקת ומקווה שאולי מתישהו יעריכו. אבל רק עכשיו זה מעצבן אותי, כשאין לי כוחות להתמודד עם זה. כשכל הזכרונות היפים מלפני כמה ימים, הופכים עתה לכעס, חרדה ותהhיה, איפה הוא, ומה מונע ממנו לענות לי.

אולי אני תלוייה בו יותר מדי, אובססיבית מדי, אוהבת מדי...אולי. אבל אני זקוקה לו. לראות אותו, לשמוע אותו, הוא הסם שלי. איתו אני באופוריה ותחושה שלא מהעולם הזה, זה סם חזק, הוא מחזיק מעמד גם יום בלעדיו, אפילו יותר. אבל מעבר לזה, בלעדיו, אני עצבנית, רוטנת, רועדת, כעוסה, מאשימה. אני משתגעת. כל הזמן רצות לי בראש מחשבות איך לראות אותו, איך לקבל את מנת הסם שלי, איך לצאת מפה, איך להציף את סיפורנו אל פני השטח, איך כבר לפוצץ את הסיפור הזה כך שאוכל להיות איתו.

מעולם לא הייתי צריכה משהו כל-כך. הוא האוויר שלי. בלעדיו כואב לי הלב, האוויר סמיך יותר, והריח שלו רץ לי בראש ומשגע אותי. אני כל הזמן בטוחה שאני שומעת את הרינגטון שלו, ומגלה שדמיינתי, ושהטלפון דמם כמו אבן קרה.

זה מהבסיס ששכבתי איתו, (השני), רוצה לחזור לימים ששכבנו, לשתות ביחד. ועכשיו אני יודעת שזה לא מפריע לאחד שלי. אבל אני לא מסוגלת. אמרתי לו שאני לא יכולה, אין שניה שהאחד לא בראשי. אני לא מסוגלת לעשות שום אקט עם אף אחד. כל הגוף שלי מתגעגע לאחד. עובר בי רטט כשאני נזכרת בתחושה שלו בתוכי, והפטמות שלי מזדקרות רק מעצם המחשבה שלהן בפיו. מחרפן אותי שהוא לא עונה עכשיו. הבנתי לפני יומיים, אתמול, זה היה נסבל ולהיום כבר אין הסבר. זה לא פעם ראשונה, ולא שניה ולא שלישית ולא רביעית וגם לא אחרונה. ודיברתי איתו על זה אינספור פעמים. למה? אם יכולתי לשלוח לו עורב עם מכתב הייתי עושה את זה, מזה הוא לא יכול היה להתעלם. אבל היום יש שיטות מודרניות, מהירות, נוחות...שהוא פשוט לא אוהב, כמו טלפון סלולארי שהוא מעדיף לכבות ולהתעלם ממנו. אני לא יכולה לדעת מה הוא חושב על מה שאני כותבת, אם הוא קורא את זה ואם הוא מבין שחשוב לי לדבר איתו. אני אפילו לא יודעת אם הכל בסדר איתו, אחרי כמה ימים כאלו אני מתחילה ממש לדאוג ומגלה שהכל לא בסדר, רק שהוא לא יודע לדבר על זה.

זה מעצבן אותי. זה הורג אותי.

הוא אף פעם לא נותן לי לעודד אותו, ואני יודעת שאני יכולה, יכולה לעזור אם רק היה נותן.

למה אנחנו כל-כך רחוקים? למה?

מזל שהנגד שמשחק פוטבול לא נישק אותי. זה היה יכול להיות ממש לא במקום. אני לא יודעת איך הוא קיבל רושם מוטעה כזה בהתחלה' לא הייתי קרובה לרמוז שום דבר, אבל נראה לי שסדקתי קצת את הלב שלו. הוא משתדל לא להראות את זה. הוא משתדל להשאר ידיד כמו מקודם. למרות שעכשיו זה קצת מוזר.

גם את הבחור מהרכבת איכזבתי. הוא היה בטוח שיצא מאיתנו משהו נפלא. אבל נשארנו ידידים טובים.

(נכתב בתאריך 24-07-2010, לילה)

בכל מקום שכתבתי עליו ולכל אחד שסיפרתי עליו, סיפרתי רק כמה הוא מושלם, ואת כל הדברים הנפלאים שבו. לרגע לא העזתי להגיד עליו מילה אחת רעה.

אבל כמו אישה מוכה שלא מספרת ולמרות שרואים מהצד, היא רק מצדיקה אותו באהבה, ומספרת על הדברים הנפלאים שבו, כך גם אני, מספרת כמה הוא מושלם ומעולם לא מוציאה את מה שהורג אותי בו כל פעם מחדש.

מתי שמרגיש רע הוא פשוט מנתק קשר עם העולם, נכנס לקונכייה שלו ולנעלם עד שזה עובר לו. באמצע החיים, באמצע כל מה שחשוב, באמצע התכניות, הוא פשוט נעלם.

ועכשיו, שאני צריכה אותו כל-כך צריכה אותו, והוא... פשוט לא שם. הוא אומר שהוא לא רוצה לגרור אותי למטה איתו, אבל זה בדיוק מה שהוא עושה כשהוא לא עונה רק באופן אחר.

כל החברים שלי נוטשים אותי, הצבא אונס אותי בכוח ואכזריות, בצורה הכי לא הוגנת שאפשר והוא לא שם בשבילי. הוא עוד שבוע טס לשבוע לחו"ל ובגללו לא נתראה לפני. יש דברים שאני צריכה לשאול אותו, יש דברים שאני צריכה להגיד. הוא הבטיח שייתקשר, ולבסוף, פתאום נפלה עליו מכת הדיכאון והוא פשוט הפסיק הכל. לא אחרי שנפגש עם חברים וחברות שלו (שזה בכלל מעצבן אותי!), בלילה שאחרי שסיים עם המחוייבות שגזלה ממנו את זמן הלימודים, מה שהבטיח לקחת כל סיכוי לראות אותו לילה למחרת (היום). אבל הוא לא ענה, למרות שהבטיח להתקשר בלילה עם המחוייבות, וגם לילה אחרי, ופשוט לא קיים. בעיית הזמנים שלו הרבה יותר גדולה ממה שאני מספרת, זה לא שהוא סתם מאחר לפעמים. לפעמים הזמן שלו נעצר, בעוד החיים שלי ממשיכים לרוץ. החיים שלי ממשיכים בלעדיו, והוא פוגע בי כל-כך, תקוע ככה מאחור. שוקע בתוך עצמו ומזניח את כל היתר.

זה שובר אותי, מנפץ אותי ומרסק.

הוע פשוט נותן לי לטבוע לבד בדמעות שלי ובבדידות.

הוא לא סומך עלי שאני יכולה לעזור לו?? תמיד אחרי שזה עובר הוא יודע שיכולתי, אבל בזמן שזה ככה אי אפשר לדבר איתו. כל ה-SMSים שקורא כאילו חולפים כמו רוח לידו. אם הוא רק היה עונה! כוס עמק!!!!!!!!! שרק יענה!!! שיגיב לי!!!!!! רציתי לפרסם את זה היום, בזמן הפנוי שלי, שנגזל מידי בהגרלה לא פיירית, אני היחידה שקיבלה בסופ"ש הזה רק פעם אחת זמן פנוי, וגם זה, בשעות לא נוחות של היום, מ-8 בערב עד 8 בבוקר, וכשניסיתי להסביר להם למה זה לא פייר שאשתתף בהגרלה ליציאה לפעילות בשעה 5 בבוקר – כי להם היה פעמיים זמן פנוי, בשעות נוחות שמאפשרות להם ניצול מירבי, ולי היה פעם אחת- שגם ממנה גזלו לי זמן- כי אספו אותי מהמוצב שהייתי בו, באיחור של חצי שעה, וזה עוד היה כשלא אכלתי ארוחת ערב ולא התקלחתי- דברים שעושים לא על הזמן החופשי שלך! אז מה הם אמרו? ראשית אמרו שהיה לי זמן פנוי גם לפני (אה, זה שבו נתתם לי לזקוף בכוננות לשמור על הכל לבד ואתם הלכתם לאכול?? ואז שהודעתם לי שזה זמני הפנוי חצי שעה לפני שהייתי צריכה לחזור למוצב??? מה שנתן לי ממש מעט זמן להתקלח ולעלות- שוב- על המדים!!!!), כן, הזמן הזה היה בעיקרון הזמן שלך (אז למה לא באתם להחליף אותי בזקיפות מטומטמים!!!!!!!! אני לא יכולה לנטוש ככה!!!!!!!!!!!!! מה הקטע שלכם!!!), טוב אבל גם אנחנו יצאנו לפעילות על הזמן הפנוי שלנו.... (מסכנים!!!!! פספסתם חצי שעה מהזמן הפנוי שהיה לכם פעמיים באמצע הפאקינג יום!!!!!!!!!, הזמן הפנוי שלי כולל בו את ארוחת הערב, המקלחת, 6 שעות השינה, זמן ההתארגנות והעזרה לכם, ארוחת הבוקר, ובנוסף בזמנים שבכלל לא מאפשרים בעיקרון יציאה מהבסיס קל וחומר כניסה!!!!! תודה שאתם דופקים אותי עוד קצת ורוצים לקחת לי את המעט הזה!!!!!!!!!!).

וכשאהובי לא ענה לי, רציתי לקחת סכין ולמצוא לה שימוש יצירתי, אם היא רק הייתה חדה יותר, זה היה יותר פשוט. סכין צלילה משוננת שצמדה חזקה שלה לא באמת עושה משהו. נזכרתי בדם שנשפך ממני כששכבנו בדיוק בישא המחזור, הדם היה  אדום כמו אבני אודם, וטיפטף ממני כאילו וריד נפתח לי. הטיפות הגדולות של דמי על בטנו, ואברו אדום כולו. זה היה השלב שהפסקנו. כל כך הרבה נוזלים היו בי שהתחושה הייתה דומה לזו שיש אחרי שהוא גומר בפנים. רציתי לראות את זה שוב. אבל פחדתי.

הצלחתי לצאת, ניסיתי להתקשר לגלות שהוא מדבר בטלפון. הוא ליד הטלפון ומדבר!!! שלחתי לו הודעה עצבנית שהוא חייב להתקשר עכשיו, ומה הוא שלח??? שהוא צריך את המרחב שלו!!!! התפוצצתי. אתה לא יכול להגיד לי את זה במילים????? אני לא יכולה לשמוע אותך??? אתה לא יכול לשתף אותי??? למה זה חד צדדי???  למה באמצע החיים הוא תמיד עושה את זה?!?!?!  יצאתי לקנות לי בקבוק של וויסקי, מהקטנים האישיים, חשבתי לסיים אחד כזה, ולא היה לי זין לחשוב מה יהיה מחר ב-4 בבוקר כשאצטרך לקום לפעילות בגלים גבוהים, עם פלפליה כמפקדים, ואני בין שיכרות, האנגאובר וכאב לב, נוטפת ריח של אלכוהול. במקום הראשון שנכנסתי לא מכרו בקבוקים קטנים. גם לא היה להם רד לייבל, רק בלאק, אין לי כסף לאיכות הזאת. ואז ראיתי מבחר בירות צ'כיות שקנו אותי. קניתי סטרופריימן חצי וקוזל חצי. המשכתי איתם כמה מאות מטרים לחוף, התיישבתי על איזה סלע בודד, היה קשה למצוא כזה, שכחתי שזה חופש גדול. היה עמוס מדי לטעמי. סיימתי את הבירות והחלטתי לחזור להביא את המחשב ולצאת שוב, לאזור עם קליטת WiFi......-

(נכתב בתאריך 25-07-2010, צהריים)

-......רק מה, כשחזרתי, השומר הבן-זונה לא הסכים להוציא אותי. אני כבר ראיתי את עצמי חוטפת לו את הנשק ומאיימת עליו שייתן לי לצאת. אבל דמעות פשוט החלו לזלוג בעצבים. רצתי לחדר, וכנראה שהיבבות שלי רעמו מדי. מהר הגיעו אלי אחת ועוד שניים, וניסו לשאול מה קרה. לא היה לי כוח. לכלום. רק ביקשתי לכתוב מה עובר עלי! לכתוב שקשה לי, לשתף אותכם, לשתף מישהו, כי מי יש לי בבסיס??? גם אם מישהו יודע על האחד, לא הייתי רוצה לספר עליו דברים רעים. גם ככה קשה לאנשים לקבל את הסיפור שלנו, כי הוא מיוחד, קשה וחריג, אני תמיד מגנה עליו בסיפור ומספרת כמה הוא נפלא. להוסיף עכשיו שהוא לא עונה לי, שהוא מתעלם, שהוא היה אמור להתקשר, ושהוא כבר עשה את זה 20 אלף פעם, לא יגרום לאנשים לתמוך בי, באהבה שלי אליו. וזה סתם היה מעצבן אותי יותר.

ואחד, אולי האדם שאני הכי מעריכה בבסיס, שתמיד היה אדם טוב לב ממש, והבנתי את זה מהר מאוד כשהגעתי ליחידה. הוא תמיד עוזר, תמיד מדבר בגובה עיניים, לעולם לא מתנשא או מדבר על אנשים לא יפה, הוא תמיד מקשיב, מתנדבר לעזור, ועובד כמו חמור. אני תמיד ממש הערכתי אותו. הוא תפס לי את היד, וניסה להרגיע אותי, לשאול, לנחם, וחזר על זה שהוא פה, והוא לא יכול לראות אותי ככה, ואיך הוא יכול לעזור, ומה אוכל אותי, והציע כל עזרה שיכול היה לתת. הוא הצליח איכשהו להוציא אותי מהבסיס איתו, המחשב היה איתי, אבל בסוף פשוט ישבנו ודיברנו. איכשהו מצאתי את עצמי מספרת לו את כל הסיפור מהתחלה. כמו כולם הוא מצא את זה מאוד כבד ומעניין ומיוחד. רק כמו שחשבתי, מילה אחת שלילית ומעודנת עד מאוד, למרות שדאגתי להדגיש את כל הדברים הנפלאים בו... גרם לו להגיד שלדעתו אני צריכה לנתק קשר עם אהובי! לנתק קשר!! איזו מן עצה מטומטמת?! הוא אמר שלדעתו זה הכי חכם לעשות. אני לא רואה שום דבר הגיוני בזה. איך אחיה בלעדיו?! איזה רעיון מטופש וחסר הגיון. לא שמעת מה סיפרתי לך עד עכשיו?! לא הבנת שאם הוא לא טוב מספיק בשבילי, אין אף אחד שיכול להעיז לדמיין שהוא כן?!?! שהוא 1000 רמות מעל כל מה שיכולתי להעיז לבקש בכלל??? הוא לא הבין למה לא נפרד מבת-דודה שלי אחרי כל-כך הרבה זמן, למרות שאהב אותי. ניסיתי להסביר על הנוחות, על הסיכון, על הקושי, על ההרגל, על אי הרצון לפגוע... והראתי לו שלי היה אותו דבר עם האקס... אז הוא אמר שגם האקס הוא תוצאה של האחד, ושאני לא הייתי אמורה להיות מסוגלת להשאר איתו כל-כך הרבה זמן. המילים רק עיצבנו אותי. עד שלבסוף הוא אמר שהוא ממש מקווה שהוא טועה. ממש ממש מקווה. אני יודעת שהווא טועה!!! אני לא יכולה להוכיח מה האחד שלי מרגיש, אבל אני *יודעת* מה הוא מרגיש, אני רואה את זה בעיניים שלו, כשמביט בשלי, אני מרגישה את זה באיך שנוגע בי, ואין דבר שיותר מתאים ונכון בעולם הזה משנינו, כשהוא בתוכי, אנחנו אחד.

ואם יש מישהו, משהו בעולם הזה שאני יכולה לסמוך עליו, משהו שאני באמת מאמינה בו ובוטחת, זה הוא. הוא תמיד היה שם ותמיד יהיה שם.

הבחור מהבסיס אמר שאהבה אמיתית לא צריכה שיהיו כאלה בעיות. הבהרתי לו כמה זה לא נכון, וניסיתתי להסביר לו, שזו לא החלטה של רגע לזרוק הכל, לנתק קשר עם המשפחה בשבילו. למרות שאני באמת מוכנה לעשות את זה בשבילו ואם זה יהיה המחיר, אותו אני אשלם- זה לא הזמן הנכון. לכל דבר עת, וצורה נכונה לעשות את הדברים. לא סתם לקח לי כל-כך הרבה זמן להפרד מהאקס. ולא סתם אני לא ישר זורקת להורים שלי את העובדה שאני והאחד אוהבים אחד את השני ודבר לא ישנה זאת. למרות שאני מתה כבר לעשות את זה ולהפטר מהעול. לעשות את זה ו"לראות מה יהיה", אבל אי אפשר, זה דורש יותר מזה. יהיה לי ממש קשה להתמודד עם נפילה מיידית כזאת, אני רוצה לעכל הכל קודם ולהכין את עצמי לגרוע מכל.

אני מקווה שברגע שאני ואהובי נחייה ביחד, נהיה זוג ראוי לכל דבר, הוא יפסיק להתעלם ממני ככה. אני מקווה שלא יהיה מסוגל, ולמען האמת, אני מקווה שלא יהיו לו עוד מצבים כאלה.

זה אוכל אותי.

כל פרפרי ההתלהבות שהיו בי הפכו לעשן סמיך ורע, וקשה לי לנשום וכואב לי בפנים. הלב שלי דופק חזק בראש ומכאיב לי, הבטן כואבת, העיניים אדומות והשרירים כואבים.

הלוואי ולא הייתי זקוקה לו בכזאת קיצוניות, שהייתי זקוקה לו רק כמו שזקוק לי. אבל בזמנים כאלה, ואיך שהקשר פשוט מתנתק... אני נהרסת.

והורס אותי שהוא לא מבין את זה, או מבין ולא עושה משהו בנידון.

אני רוצה שיידע כמה הוא מכאיב לי שהוא עושה את זה. ואולי אז יעדיף "לגרור איתי למטה איתו", ולא יתן ליפול למטה לבדי...

איתו גם גהינום נראה כמו גן-עדן. וגן-עדן לבדי לא שווה כלום. למה הוא לא רואה?

למה הוא לא מקשיב?

בא לי להעמיד אותו בנעלי, שייתקשר סוף סוף, ופשוט לסנן. ולסנן. ולדבר איתו רק אחרי שיחזור מחו"ל. שיחשוב עלי כל הזמן הזה שהוא שם, ויתהה למה לא עניתי, מה קרה לי, אולי קרה לי משהו, שיתגעגע ויכעס שלא ענה לי, ושאני לא עניתי לו...רק כדי שיבין. שירצה לשתף אותי במה שעובר עליו ואני פשוט לא אהיה שם.

אבל אני לא מסוגלת. כי ברגע שייתקשר, הלב שלי ירטוט ויתמגנט אליו, ואני אוכל רק לענות, ולנסות למתן את שיכול הדעת שישופע מכמות האדרנלין שתעוף לי בגוף, ולהסביר לו כמה אני כועסת (למרות שברגע שאשמע את כולו, אני יודעת שכבר לא אכעס), אני אצטרך להסביר לו כמה פגע בי ולהבין למה אחרי שהבטיח, הוא שוב פעם עשה את זה, ולגרום לו להבין שהרגע גזר עלינו לא להפגש זמן רב. שזה באשמתו!

מעצבן אותי שהוא מבטיח להתקשר ואז נרדם. מעצבן אותי שהוא בטלפון ואלי הוא לא חוזר. מעצבן אותי שהוא יוצא עם חברים כשהוא אמור ללמוד ולי הוא אומר שהוא לא יכול להפגש כי הוא צריך ללמוד.

ומהצד, אני יכולה להבין למה אומרים לי שהוא לא ראוי לי, כי מי שרואה אותי שבורה ומספיק שהוא שואל למה הוא לא בא, ואני עונה שהוא לא עונה, הם כועסים על זה שכך פוגעים בי, ושאולי הוא לא באמת שלי כמו שאני חושבת.

אבל מילים כאלו רק מעצבנות אותי יותר. אף אחד לא יודע מה יש בינינו, ואף אחד לא מסוגל לדעת לעולם.

כי מה שיש לנו בכלל לא מהעולם הזה. הוא אסטרלי, קסום ושלנו.

ואני אוהבת אותו, כמו שום דבר אחר בעולם הזה.

אולי זה אגואיסטי מצידי שאני כועסת עליו כשהוא בדאון וצריך זמן לעצמו, אולי אני סתם אובססיבית מדי.

אבל סך הכל, הוא אדם בפני עצמו, וכמה שאנחנו זהים, אנחנו 2, ואם כמה שאני מקווה שזה ישתנה, אני נזכרת בכמה האקס השתנה בשבילי, ואיך זה הפך אותו בעצם לרכרוכי סה"כ, מהאדם הקר והקשוח שהיה, הוא היה מוכן לעשות בשבילי הכל, ולהפוך סדרי עולם. והיה זקוק לי כמו אוויר לנשימה. ואיך לקחתי לו את זה והוא מרגיש ריקני עכשיו, עד היום, כעבור כמעט חצי שנה, הוא לא מרגיש טיפה אחרת. הוא מתגעגע, וכועס ועצוב, ומדוכא.

אני פוחדת שאני תלותית כמוהו. אני פוחדת שזו החולשה שלי בעיני אהובי. הוא יודע שאני זקוקה לו יותר. והייתי רוצה שנזדקק אחד לשני באותה צורה. אבל לא שיזדקק לי ככה וישתנה בשבילי כך, אלא שאני לא אזדקק לו ככה, בקיצוניות, או לפחות אלמד לא להראות את זה ככה, שלא אהיה אובססיבית כל-כך. שאדע להניח לו, ואדע שהוא אוהב אותי, ואנצור אותו ואניח לו כשזקוק לכך, ולא אראה סימני חולשה. שאקבל את זה כעובדה קיימת. שאדע שהוא יצא למלחמה, מלחמה פנימית, ושאני אהיה רק היסח דעת, ואני עלולה להפגע אם אהיה בטווח הירי, והוא רק רוצה להגן עלי ולשמור אותי משם, גם אם זה אומר לשבת בחיבוק ידיים, להתגעגע ולשלוט עד שובו, לבדי בממלכה שלנו, בעולם שלנו. לנהוג איך שהיינו נוהגים ולהקל עליו. להופיע אצלו בלילות ולהכווין, מרחוק. כמו שאומנו לעשות במשך 7 שנים.

אני מקווה שייצא לי לפרסם את זה היום. זה תלוי אם יתנו לי לצאת קצת מהכלא הזה.

ויותר אני מקווה, שיקרא את זה. הבלוג מרוחק כמו יונה שעלולה להתפס על-ידי אויב, המסר גלוי ויכול להתפשט כמו שריפה בשדב קוצים, אבל אולי את המילים פה הוא ייקח לליבו. זה מרוחק יותר, אך אישי יותר מהתא הסלולארי שאימצנו לנו בלית ברירה. יעיל, אך בא עם מחיר כבר. שהוא לא תמיד מוכן לשלם.

יש סיכוי שזה יימשיך עוד מפה, לפני שאספיק לשלח את הציפור.

(נכתב בתאריך 25-07-2010, ערב)

עכשיו קיבלתי מייל תשובה ממנו, על זה שכן מפריע לו שאני כל-כך אובססיבית, ושאני לא יכולה למלא את חיי רק בו, ועלי למצוא עוד מקורות של סיפוק ואושר, ושאי אפשר לטבוע באהבה וללחוץ אותה.

אני לא בטוחה אם אני תמיד ככה, או שזה קורה רק כשהוא פתאום מתרחק ממני. כשהוא מתרחק ממני כשאני צריכה אותו, כשיש לי מה להגיד, כשהוא פשוט נעלם.

רציתי לשאול אותו אם הוא יוכל לבוא ביום חמישי לטקס הענקת סיכה, כי ההורים שלי לא יבואו.

רציתי שיבוא אתמול בלילה.

רציתי לשאול אם הוא יוכל לבוא ביום שבת הבאה, ההזדמנות האחרונה לפני שנוסע.

אבל הוא צריך את הספייס שלו.

אני רוצה להגיד לעצמי פשוט להפסיק ליצור איתו קשר. שייצור איתי אם הוא רוצה. איך הוא היה מרגיש הפוך? אם עד שהוא מתקשר לא הייתי עונה ולא הייתי חוזרת אליו?

איך זה שהוא ממשיך את הפעילות שלו עם חברים, ונכנס לפייסבוק ושולח לינקים ומגיב, אבל לי לא?

אין לי בצבא מקור אושר, אפילו לכתוב פה, לשחרר, אני לא יכולה. אני עכשיו במקרה ממש התמזל מזלי ויש לי שעה.

ידעתי שיהיה לו איכפת. אבל כשהוא שם אני לא ככה.

אין לי פה חברים, אפשרות למצוא חברים, אפשרות לצאת ולמצוא אותם, אפשרות לעשות מה שאני רוצה, אפשרות לאכול מה שאני רוצה, אפילו את המחשב אסור לי להחזיק פה. ממה אני אשאב פה אושר? עוד כשאני מגלה שקצת חברים שהיו לי, ואל, אני כבר לא בטוחה כמה הם באמת כאלה. ממה אני אשאב אושר כשאני חודש בבסיס? מהצעקות? מהפקודות? מהאוכל הגרוע? מהניצול? מהמדים המסריחים? מהחום? מהחרדה?

ממה?

לי אין אפשרות לצאת לפאבים, לבלות עם חברים, ללמוד מה שאני רוצה ומעניין אותי, לצפות בסרטים וסדרות, ולקרוא כל היום. הספר הוא אולי מה שמחזיק אותי פה, אבל לאחרונה, מחשבותיי נודדות ככה שאני לא מסוגלת לקרוא דף בלי להתחיל לחשוב עליו.

אני לא רוצה סקס מזדמן. זה מגעיל אותי עכשיו. אין לי פינה משלי בבסיס. החדר עם עוד 5 בנות מלבדי, הכתה שהייתה די פרטית- עתה נעולה לנו, חדר הכושר שבלילה היה ריק- עתה גם נעול, הנדנדה, נלקחה מאיתנו... לא נותרה לי אפילו פינה לבדי. כשבכיתי, ורציתי לבכות עם עצמי, ליוו אותי 3 אנשים שאין לי מושג איך שמעו בכלל. אין פרטיות פה.

אבל אני מוכנה גם את זה לעשות בשבילו. אני פשוט אשב בחיבוק ידיים, אכל את עצמי מבפנים, אעשה כאילו לא מפריע לי שאנחנו לא מדברים בכלל, ואחכה לטלפון ממנו.

אם זה יגרום לו להרגיש טוב, אני גם לא אענה.

אני לא רוצה לעשות דווקא, זה לא היחסים שאני רוצה. זה מה שהיה לי עם האקס. עשיתי לו דווקא. אני לא רוצה.

איך אני יכולה לחשוב על משהו אחר??

והשאלה היא, האם עכשיו הוא ייתקשר, כשהוא יודע שאני זקוקה לזה? או שיחכה עד שבאמת ובתמים לא אהיה כל-כך זקוקה לזה?

אפילו ללכת לפסיכולוג פה זה בעיה, בסיס קטן, מעט אנשים, מפקד שממנו אני חרדה. כולם יפתחו עיניים כשיראו שאני הולכת קבוע ביום מסויים, או שאני לא שם, המפקד לא אוהב את זה, למרות שהוא אומר מתוקף תפקידו שאם מישהו מרגיש צורך בלה בלה בלה, שרק יגיד, אבל הוא שונא את זה. כי הוא לא צריך את זה ולא באמת יודע את הצורך. הוא אמר את זה אחרי שמישהו מהבסיס התאבד. נפלא.

אני לא באמת מאמינה בפסיכולוגים, זה נראה לי מקצוע נחות שהולכים ללמוד. פסיכיאטריה יותר אמינה בעיניי. אולי אני צריכה כדורים.

אם לא הייתי אימורטאליסטית, אם החיים לא היו הדבר הכי חשוב, זה שנותן חשיבות לכל היתר, המקור, הייתי מאוד אובדנית. אבל אני לא. אני סתם דפוקה.

הלוואי והיו אומרים לי שאני פשוט לא מתאימה.

אם הייתי שוקלת 5-6 ק"ג פחות, הייתי יורדת 6 והיכולה לצאת על פרופיל נמוך. אבל אני לא ארד 10 קילו בשביל זה. למרות שאז אולי יוציאו אותי על בעיות נפשיות.

כאילו אעני פוחדת לקחת את האחריות על זה. אני רוצה לצאת ולא מעיזה. בעיקר בגלל ההורים שלי.

אבל כשאגיע הבייתה אסביר להם שאני לא רוצה להיות פה 3 שנים. אני מקווה שיבינו. כי אני לא רואה את עצמי פה 3.

אני תוהה אם יש לי מה להציע לאנשים. חוץ מאפשרות לנצל אותי, קצת צחוקים והרבה ידע (ולצערי לפעמים גם התנשאות), אין לי באמת מה להציע. מה אנשים מוצאים בי בכלל? אני מאוהבת בעצמי, אבל בלי שום סיבה טובה. אני לא יודעת עד כמה אני בן-אדם טוב כמו שאני אגואיסטית.

ואני אגואיסטית כי אני יודעת שהאדם אגואיסט מטבעו, ואני כאילו משתמשת בזה כתירוץ. עד שיבקשו ממני משהו, ואני ישר מסכימה, ועוזרת. ואף פעם לא נעים לי לבקש טובות.

הלוואי והייתי יותר כמוהו.

אני אפסיק להטריד אותו מהיום, לפחות אנסה.... *אנחה*.

אם לא אני לא היינו מתראים כבר חודשים. מתי הפעם האחרונה שבא אלי? תמיד אני באתי אליו.

אני מאמינה שלא נתראה עד ספטמבר. אלא אם כן בדיוק אז יכנס לדיכאון וינתק קשר, וימי החופש שלי ילכו סתם, ואני לא אראה אותו בכלל.

אני כבר לא יודעת אם זה נכון שיקרא פה.

אני מצטיירת פה כזאת ילדה קטנה. וזה סתם יחזק את הגישה שעוד לא התנתק ממנה, שהוא בעל הנסיון שמגן עלי, ומכוון, ואני לא מסוגלת ממש לעזור. אבל אולי זה מה שאני, ואולי תמיד אשאר ילדה.

אני רוצה לשנות בי כמה דברים. אני כבר שנים יודעת את זה. אבל האישיות שלי טבועה בי כל-כך חזק שקשה לי לשנות את זה. קשה לי להיות אדישה לדברים הרעים, קשה לי להיות אדם טוב, ולספוג את זה שמנצלים אותי, זה לא סוף העולם לעבוד קשה. לספוג את העבודה בשקט, לא להתלונן בכלל.

קשה לי לא לחשוב עליו כל רגע.

אני חושבת שאני צריכה עזרה. ואני לא חושבת שיש מישהו שיכול לעזור לי. מישהו שיכול להוציא אותי מהבוץ, שיכול ללמד אותי לחיות. שיכול ללמד אותי להיות בסדר, ולא לטבוע בכעס ורגשות טיפשיים.

מישהו שיכול להזכיר לי תמיד, גם ברגעי כעס ודיכאון, וזה לא משנה.

אולי עדיף לי לדבוק בגישה הפסימית ולהזכיר לעצמי, שכנראה, אם כמה שאני רוצה להאמין שלא, ושזו התקווה היחידה והסיבה היחידה שאני חייה, להזכיר לעצמי שכנראה אמות בסוף. וכל האהבה האינסופית שלי תלך כלא הייתה. אם כמה שלהיות אופטימית זה כל מה שיש לי, ובלי חיים ללא הגבלה אין לחיי מטרה באמת, אני לא יודעת מה הסיכוי. אבל 50% שאני אמות בסוף. ושכל הילדותיות הזאת שלי והצורך בו מיותר.

אולי כאדם פסימי וקר יהיה לי יותר קל להתמודד עם הכל.

הלוואי ולא הייתי ילדה קטנה. ורק אני יכולה לשנות את זה, ורק אני יודעת מה באמת אני צריכה, ואני לא מצליחה להביא את זה על עצמי.

הייתי מקנאה בי אם הייתי מהצד נטולת אהבה יודעת מה יש לי.

אני צריכה תמיכה ואין מי שיעשה את זה. כי הוא רוצה כך נדמה שזה יקרה לבד. זה לא משהו שהוא אוהב בי.

לפחות יש בי משהו אחד שאני מרוצה ממנו, אני אמיתית. אני לא מתביישת במה שאני חושבת, ואני לא מסננת. יש לי רק לקוות שמישהו יאהב אותי איך שאני. שהוא יקבל אותי גם עם זה. גם עם הילדה שבי. אם הוא לא, אף אחד לא.

שיקבל גם את הצדדים הלא מוסריים. אני לא יודעת אם הוא יודע שהייתי צופה בהנטאי, גם המוסריים עוד פחות- בונדג', לוליקון וכיוב'. בזמנו הייתי צריכה את זה, כדי להתרטב, האקס חושב שאני דפוקה מבחינה מינית, הוא לא ידע אם זה כי משהו בו כבר לא משך אותי או שאני פשוט איבדתי את התשוקה והזימה שהיו לי, שהמינון ביחסי המין ירד לקראת הסוף דרסטית. ובמקום שאני אזום את זה כמה פעמים ביום, הוא יזם את זה וכמה פעמים בשבוע.

אבל אני לא בטוחה מה הייתה הסיבה. אני רק יודעת שאני בהחלט לא דפוקה מינית בקטע כזה. לא בקטע שאני כבר לא חרמנית, לא. אולי בקטע שמרטיבים אותי גם דברים שאנשים ימצאו חולים... שגם בזה אני קצת מתביישת. זה לא נראה לי תקין.

אבל לאחרונה, אני לא מצליחה להוציא מהראש את האחד, איתו זה מושלם. וזה תמיד מעורר אותי.

*הוא תמיד יהיה שם בשבילי, הוא הוכיח את זה 7 שנים, אין סיבה שזה ישתנה ועשיתי דברים גרועים יותר מלהיות ילדה אובססיבית*, אני אומרת לעצמי.

אני מניחה שבתקופה הקרובה אצטרך להגיד לעצמי שהוא לא פה. שזמנית הוא לא קיים בשבילי. כי מהחוסר בו אני לא יכולה לשאוב כוח, רק עצב. והוא יחזור כשיחזור. ואני אנשך שפתיי (*אנחה* ואזכר פתאום שזה עושה לו את זה), לא, אני אהיה רובוט קר, אעשה מה שאומרים לי, ואחרי שנתיים פה, אגיד את האמת. שאין לי כוח לספוג יותר. אצא מפה, בעזרת האמת. שהצבא מחליא אותי, ומכאיב לי בכל הגוף. מקשה עלי ומקצר את חיי. עד אז.

לבדי...

נ.ב. יצרה איתי קשר חברה מהתיכון, היא באמת הייתה חברה אמיתית ותמיד תמכה בי. איכשהו יצא שאנחנו רק בקשר SMSי, אנחנו רוצות להפגש. היא ממש מתגעגעת ואוהבת וגם לה קשה. נשמע כמוני כלפיה. לצערי רק עוד איזה 3-4 שבועות אולי אוכל להפגש איתה, וגם זה לא בטוח. היא באמת עלמה נפלאה, תמיד אהבתי אותה, תמיד עזרה, בן-אדם טוב, תמיד תמכה, הסכימה והתרגשה איתי. בשיעורים היינו מתכתבות אחת עם השנייה, במכתבים ארוכים ממש, משתפות אחת את השנייה בהכל ואוהבות. חמודה שלי...

אה, ואם מישהו שאני מכירה יקרא פה. הלך עלי ממש. זה אישי וכל-כך קל לשפוט להגיד לי דברים שאני לא רוצה לשמוע. גם האקס יבין פתאום שהוא שונא אותי הוא יחשוב ששיקרתי לו, שזה לא נכון. זה מעציב אותי. אבל די ברור לי שיש רק אחד שבטוח יקבל אותי בעולם. כן אתם יודעים מי. אבל אנשים לא צריכים לדעת. יש דברים שקורים בעולם אחר, בעולם אסטרלי שאליו רק 2 אנשים יכולים להגיע.

אה כן, ומסתבר שאת יום האהבה אחגוג לבד, עצוב.