אתם תשבו ואני אספר.

כל הלילות לבד בחדר, והבדידות האין סופית.."

ממש בקצרה, בכמה חודשים שעברו מאז הפוסט האחרון הספקתי להתחיל שירות כקומונרית בצה"ד, להתאהב במקום, להחליט לסיים את ההפסקה עם ינון, להתחיל לסבול מהצוות הדרכה ומהקשיים של ההתחלה בשירות לאומי, לעבור בבום תתקופה הקשה ולהבין שאני מאושרת באמת במקום שאני נמצאת בו, להתאהב בצוות, לפתח קשר ממש טוב עם אחד המדריכים שלי, לעבור את חודש ארגון, לפתח קשר ממש טוב עם אחת המדריכות שלי, להיפרד מינון באופן סופי, להתחיל משבר מזה שאני לבד בדירה ובודד לי, להתחיל לעבור אותו בזכות שני המדריכים המהממים האלה שהכי דואגים לי בעולם, ולקלוט שבאטרף של השירות שממש התיש אותי נפשית, למרות כל הכיף שלו, איבדתי את החברים שלי בגלל חוסר כוח ליצור קשר עם כל מי שמחוץ לצור, ולהבין שלא משנה כמה המדריכים באים לבקר אותי, פאקינג בודד לי.

כי ברגעים האלה, בלילה, לא משנה מה, אני תמיד אשאר לבד בסוף.

סליחה, רעות, על זה שהזנחתי אותך וגרמתי לך להגיע לאן שהגעת.