פתאום הוא הגיע אליי.
בלי שום התראה מוקדמת או אזהרה.
דפק על דלת ביתי ונכנס בלי לחכות לתשובה.
לחץ על ידיתת הדלת ונכנס. פשוט כך.
אני הייתי על השיש במטבח. פשוט ישבתי שם ובהיתי בתקרה.
הוא שאל מה שלומי, ומה חדש, וחייך את החיוך הכי מוצלח ונוצץ שהיה לו.
חיוך למצבים מיוחדים.
הוא אחז בי בשתיי ידיו, חיבק אותי ארוך, נישק אותי קצר.
חיכה שאני אגיב שאחזיר לו קצת חום.
אבל אני ישבתי שם קפואה על השיש ובהיתי בתקרה. אני בספק אם בכלל ידעתי מה קורה סביבי באותה תקופה.
אולי לא באמת ידעתי שהוא שם.
אולי לא באמת ידעתי שהוא שם, מחבק אותי ורואה אותי ככה על השיש, עם תחתונים בלי חזייה, ושיער מבולגן מונח על הכתפיים.
הוא הרים אותי והוריד אותי בעדינות מן השיש, עדיין עם החיוך היותר מידי מקסים הזה שלו.
"טיפשונת שלי, איך הגעת לכאן"
איך אני הגעתי לכאן? איך אתה הגעת לכאן? מי אתה בכלל?
כלכך רציתי להגיד לו את זה, ובאמת חשבתי שאמרתי, אבל לא יכולתי להוציא מילה מהפה.
ולא הבנתי איך זה שאני אומרת לו את המשפט הזה והוא עדיין ממשיך לעמוד שם וללטף לי את השיער. ושוב החיוך הזה.
הוא הכין לי נס קפה חם, מתוק אבל לא יותר מידי, כמו שנאי אוהבת.
כמו שעכשיו אני אוהבת. אני לא יודעת אם אז באמת אהבתי.
הוא הושיב אותי על הספה והניח את כוס הקפה שלי על השולחן יחד עם קוראסון שוקולד טרי שהוא הביא איתו. אני לא זוכרת מאיפה.
הוא סיפר לי על היום שלו, ועל החברים, ואמר שנאי צריכה לפגוש אותם פעם.
אני עניתי לו עם העיניים. או לפחות ניסיתי.
הוא אמר לי שאני נורא יפה, וליטף לי את הלחי במן רכות כזו מדהימה, במן יופי כובש שכזה.
את זה אני זוכרת שהרגשתי.
אני זוכרת גם שהרמתי בזהירות את היד שלי ושמתי אותה על פניו. בהיתי בו עכשיו, וליטפתי.
המצב התחיל להיות רגיש, וצמוד, וחם. הוא הלך לחדר והביא לי את החלוק הלבן שלי והלביש לי אותו.
כאילו אני תינוקת או ילדה קטנה.
האמת, שבאמת נראתי ככה. שלד. עור ועצמות.
לא אכלתי כבר שבועיים. או יותר.
אני חושבת שפשוט השתגעתי, כל האוכל הזה.
הרגשתי שבמוח שלי רצות תמונות של מנות ענקיות ומשמינות , עם קרניים של השטן.
זה השטן חשבתי .
בכל פעם שראיתי אוכל העפתי וזרקתי ובכיתי.
משכתי את השיערות ונשכבתי על הריצפה ממררת בבכי קורע לב.
בחלק מהפעמים הוא היה שם איתי, בחלק לא.
כשלא היה זה היה נורא.
חבטתי את עצמי על קירות הבית שלי, הבית שאני יצרתי, שאני עשיתי. הבית שלנו.
וכשהתעייפתי הייתי נשכבת על המיטה ונירדמת לפחות ליומיים.
לעיתים הייתי מתעוררת בבתי חולים, ולפעמים הייתי מוצאת את עצמי בזרועותיו, ישנה לו על החזה.
כשלא הייתי משתגעת ככה, הייתי פשוט שותקת.
שותקת ויושבת במקום גבוה מהריצפה. לפעמים על הגג של הבית. לפעמים על מעקה המרפסת.
בימים טובים הייתי יושבת על השיש המטבח, מחכה שהוא יבוא ויחבק אותי ארוך.
וינשק אותי קצר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
