תמיד נדמה שאין לי תמונות עם חברים.
או שהם לא אוהבים להצטלם, או שהתמונות אף פעם לא מגיעות אלי.
או שבאמת אנחנו אף פעם לא מצלמים.
או שאם יש, הם לא מעוניינים בפרסומה.
או שאני פשוט לא יוצאת טוב.
אני לא יודעת מה אני רוצה. אני מואסת מאתגרים כי יותר מדי נופלים עלי ואין לי כוח.
יש לי חבר, ואני אוהבת אותו, והוא אותי.
יש לי ראש טוב, כולם אומרים לי את זה.
בכלל, קפצתי כתה, זה חייב להצביע על משהו.
כולם מתרשמים ואומרים לי כמה שאני בוגרת.
כולם מחמיאים לי ואומרים לי כמה אני יפה וכמה מחזרים וודאי יש לי.
וכמה מחזרים יש לי.
כולם אומרים לי שאני מיוחדת.
אני ידועה בכל-כך הרבה כישורים שונים, ציור, שירה, כתיבה, ספורט, צילום, בכלל אומנות, לימודים כמובן, עבודות, מה לא?...
כולם מרכלים עלי מאחורי הגב, מילים טובות או ריכולי רוע הנובעים מקנאה כך נאמר לי.
אני ידועה בתור אדם טוב.
יש לי חברים טובים שמעריכים אותי מאוד. חברים שאני אוהבת.
יש לי משפחה אוהבת, שעושה הכל כדי להגן עלי, ומתעניינת בי.
אין לנו בעיות כלכליות.
אני בסך הכל בחורה בריאה. ואם לא, תמיד מטפלים בי.
תמיד יש לי הרבה אוכל טוב במקרר.
אני נוסעת לחו"ל בערך פעם בשנתיים.
אי אפשר לומר שאין לי חיים טובים.
אבל בודד לי.
ועצוב לי.
וקשה לי.
ואני חולה מבפנים. ממש חולה.
אני תוהה, אם אקח את חיי בידי, ואשמוט אותם ארצה אל תוך תהום עמוקה.
מה יעזור שאחרים ירגישו רע? אני שונאת רחמים עצמיים, אבל אני טובעת בהם.
אני עוד יותר שונאת שמרחמים עלי, אבל משתמע שזה מה שאני מחפשת.
אני לא יודעת מה אני רוצה. רע לי.
מצפים ממני לכל כך הרבה, וכל מה שאני בעצם יכולה להציע זה את האהבה שלי והחום שלי וההערכה שלי.
אני עצלנית מדי כדי להיות שם בתכלס. אני שם רק אם מחפשים אותי.
אני אדבר ואחבק ויעוץ לכם, ואתמוך.
קשה לי בלימודים, כי אין לי יותר כוח להשקיע. הכל היה לי כל-כך פשוט. עד שההורמונים הגיעו לי לראש, וכל המחשבות בראש שלי זה שטויות על אהבה.
יש לי עכשיו מטלות כמו לסדר את החדר.
לעשות שיעורים... יש לי עוד ספרים שאני רוצה לקרוא ודברים שלי שאני רוצה לארגן.
וכל מה שאני עושה זה למלא את בירכת הרחמים הגועלית הזאת.
אני יודעת שיש פה אנשים שמכירים אותי שקוראים, אני משוכנעת בזה. אל תרחמו עלי.
וממי, אם את קוראת פה גם, אל תקשי עלי בשיחה על זה. את יכולה לחבק אותי אם בא לך, אני יודעת שגם לך לא קל איתי, אני מצערת על הכל, אבל קשה לי, וזה לא שאני לא יכולה לבוא ולדבר איתך, זה פשוט שאני לא מדברת עם אף אחד על התחושות האלה. הדרך שלי היא לכתוב, ואני אפילו רוצה שתדעי, אבל אני לא רוצה לבוא ולספר לך, זה לא אני.
אני אישה חזקה, עם תסביכים של נערה וגעגועים לילדות ועם שאיפות לבגרות ועתידנות.
לא איכפת לי שגם כל העולם ידע. אני בסדר. אני באמת בסדר.
אז מה אם אני אוהבת את עצמי יותר ממה שאתם מוכנים שאדם יאהב את עצמו? אם לא אני אז מי?? אז מי? אני שונאת שמשוויצים בי, אתם לא מבינים שאנשים שונאים את זה שמשוויצים במישהו? אז אני עושה את זה, רק פה... כי אתם יכולים לשנוא אותי פה. אתם יכולים לאהוב אותי. אני מי שאני, ואני אדם טוב. אכעס אם תשנאו אותי. אבל לא אמרו לשנות לי.
כי יש לי חברים שאוהבים אותי.
אני משתגעת.
אני צריכה פסיכולוג. שיקשיב לברבורים שלי ויהנהן בראש שלו, ויאמר לי שאני צודקת ויעשה לי את שיעורי הבית, ויסביר לאמא שיש לי ראש אטום.
אני כל-כך טיפשה לפעמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: