Ethereal

(צפה מראש...........)

סוף סוף נגמר החודש. החודש הכי קצר בשנה, הוא היה ארוך יותר. הוא הרגיש ממש ארוך אבל גם כל-כך קצר...ובאותה עת.

הלימודים כבר גורמים ללויקוציטים בדמי לתקוף עצמם מאיבוד שליטה.

די סיימתי עם העבודה אך טרם אני חשה בחדווה אשר ציפיתי.

תסכול.

3 מיונים מדיניים בזה אחר זה, ועוד כאלו של רשות שמראש רומזים שכבר נבחרו אנשים. ואני יכולתי לעבוד על העבודה בזמן הזה.

השנה החלו הפתעות להופיע. לא קרה לי לפני כן שאמרו לי שלא התקבלתי.

נחמד לדעת שדווקא תכונות חביבות לא היו רצויות. דעתנות, הצורך להתבטא, מורכבות... לא מעוניינים בזה. אנשים רוצים אנשים "פשוטים" אשר מלקים עצמם על מחשבות פילוסופיות שהן.

חסרה לי משמעת עצמית. היא אבדה לאיטה. מקימה במאית צלצול השעון, ואכילה בריאה בלא כל קושי, וספורט בקביעות וסבל ליופי.

והיום.... עוד שניה, עוד דקה, עוד שעה, עוד יומיים... אולי מחר. לא, מחרתיים. עוד שבוע, או שבועיים, חודש או חודשיים. אך לשנה או שנתיים אין מספיק זמן למשוך. הזמן קצר והלילה עוד ארוך.

ידעתי שאדרים היום מוקדם לאהובי. טעיתי. לא סיימתי את עבודתי. סיימתי ועדיין, כאילו משהו לא נכון. אחרתי? לא. זה לא בא בחשבון. זה גם לא נכון.

אין לי זמן. ואני מחר מתחילה את היום מאוחר, דווקא שרציתי להתחיל אותו מיד. כמו היום, קימה ב-7, אחרי 3 וחצי שעות של שינה לא שינה מלאה בחרדות על הצורך בקישור 2 תכשירים כימיים שהם, לתופעות כאלו ואחרות, בלי ידע של ההשפעות של כל אחד מן המרכיבים.

בסוף זה יצליח.

מחר מתראים. כבר שבוע וחצי שלא ראיתי אותו ואני משתגעת כבר שבוע.

לו רק...

מתנצלת על הנחיתות, עתה ולפני כן.

כבר לא כיף לחשוב על העתיד כמו פעם. החיים מאלצים לסטייות מעקרונות. יותר מדי ערכים מתנגשים, ויותר מדי רגשות מפריעות. הרציונל שלי קצת פגום.

למה קל לי לדבר על עצמי?

כי זו מערכת מורכבת שאני מכרה לגמרי. זו מן גאווה על זה שאני יודעת משהו כה מורכב. זה כמו תחושת הנינוחות לאחר יציאה ממבחן מתמטיקה מחוכם ביותר בו כולם מתקשים ואתה יוצא אחרי שהתאמצת ולבסוף הצלחת בקלות.

אנשים אוהבים את מה שהם טובים בו, ובם טובים במה שהם אוהבים.

לכן קל לי לדבר על עצמי. אני לא מלאה בעצמי מבחינה שלילית או חיובית. אלא מבחינה אמיתית ומאוזנת.

(שבהגיעך עד הנה, ביזבזת זמן יקר בחייך. למד עצמך, זו העצה הטובה שאני יכולה לתת כרגע. זה יקשה עליך לא מעט אך עדיף להיות החכם הכואב מאשר הטיפש לו הכל טוב בעולם.)

ראו הוזהרתם.

אני עייפה. אבל אני לא רוצה להרדם.

angel

I wish I came from the astrals

I now shake, as I write these words; so pure, without any cover of the unnatural. Wishing no one knew I am the one to write this and yet find out of this truth and love it. Letting my arrogance fade, for as poison it changes me, kills who I was born to be; letting go of the devastating lust and the need of others; acknowledging the sorrow and stress as my friends that strengthen me; wanting to remain silent in this world of hidden beauty; teaching with silence, even the foolish. Knowing the fools are the evil ones, which would not stop and look under the depth of the complexity which they marvel at; loving the world limitlessly; writing the beauty in words of black on white. Being honest and creating no reasons to neither avoid nor suppress that; learning everything; listening to all. Even the vainest must be heard. Gaze and smile softly. If they only knew who I truly am, and let me be it.

- - November 2006

Infernity

He deals with everything. Some secret to keep him recoverable, matters not how bad things might hurt. I know because I did it once.

But I feel lost. I feel lost now.

I shouldn't be left lonely.

One day it will happen. I won't take anything anymore, and I will do something too wrong. And tears won't help anything, neither would any apology.

I need warmth.

The days turn cold, and where I walk, I walk alone.

These are not the words that I need to hear, in fact those words make me feel worse.

I say them because it goes so strong inside that it must come out somehow, and I mean it.

I never hated the way I love. And I love.

I don't want the words.. Sometimes silence is best. Not because there is nothing to say, but because some things are too deep for words.

That's how I feel, but I am too fucked up in order to keep it, I am one of those who ruin those sentences and actually never cease from saying them.

I feel jubilated every single time we meet, when I hear his voice, smell his own unique smell, feel his touch however...

I want to cry, without a reason.

Or maybe I just fear.

If he ever leaves. I will forever remain scarred.

He knows I'm emotional. I always were.

I can't change that so easily. That's one thing he'll have to deal with.

At least he loves to hug me.

I feel hurt.

I'm sorry.

God damn this, I don't need explanations. If I kissed you now to have you supposedly realize you shouldn't have said that, I'd cry during, probably I would.

"So lost, and tearful all astray....."

Adi

P.S. I need someone to call. Naturally it'd be him. Can't think of anyone else. How sad is that? I'm obsessed.

I think I'm getting sick.

אני צריכה חופש. עזבו חוקים. חופש מוחלט.

אה, ושהפסיכולוג יראה טוב.

      (סתם כי לא ארגיש בנוח לדבר אל קוף)

תמיד נדמה שאין לי תמונות עם חברים.

או שהם לא אוהבים להצטלם, או שהתמונות אף פעם לא מגיעות אלי.

או שבאמת אנחנו אף פעם לא מצלמים.

או שאם יש, הם לא מעוניינים בפרסומה.

או שאני פשוט לא יוצאת טוב.

אני לא יודעת מה אני רוצה. אני מואסת מאתגרים כי יותר מדי נופלים עלי ואין לי כוח.

יש לי חבר, ואני אוהבת אותו, והוא אותי.

יש לי ראש טוב, כולם אומרים לי את זה.

בכלל, קפצתי כתה, זה חייב להצביע על משהו.

כולם מתרשמים ואומרים לי כמה שאני בוגרת.

כולם מחמיאים לי ואומרים לי כמה אני יפה וכמה מחזרים וודאי יש לי.

וכמה מחזרים יש לי.

כולם אומרים לי שאני מיוחדת.

אני ידועה בכל-כך הרבה כישורים שונים, ציור, שירה, כתיבה, ספורט, צילום, בכלל אומנות, לימודים כמובן, עבודות, מה לא?...

כולם מרכלים עלי מאחורי הגב, מילים טובות או ריכולי רוע הנובעים מקנאה כך נאמר לי.

אני ידועה בתור אדם טוב.

יש לי חברים טובים שמעריכים אותי מאוד. חברים שאני אוהבת.

יש לי משפחה אוהבת, שעושה הכל כדי להגן עלי, ומתעניינת בי.

אין לנו בעיות כלכליות.

אני בסך הכל בחורה בריאה. ואם לא, תמיד מטפלים בי.

תמיד יש לי הרבה אוכל טוב במקרר.

אני נוסעת לחו"ל בערך פעם בשנתיים.

אי אפשר לומר שאין לי חיים טובים.

אבל בודד לי.

ועצוב לי.

וקשה לי.

ואני חולה מבפנים. ממש חולה.

אני תוהה, אם אקח את חיי בידי, ואשמוט אותם ארצה אל תוך תהום עמוקה.

מה יעזור שאחרים ירגישו רע? אני שונאת רחמים עצמיים, אבל אני טובעת בהם.

 אני עוד יותר שונאת שמרחמים עלי, אבל משתמע שזה מה שאני מחפשת.

אני לא יודעת מה אני רוצה. רע לי.

מצפים ממני לכל כך הרבה, וכל מה שאני בעצם יכולה להציע זה את האהבה שלי והחום שלי וההערכה שלי.

אני עצלנית מדי כדי להיות שם בתכלס. אני שם רק אם מחפשים אותי.

אני אדבר ואחבק ויעוץ לכם, ואתמוך.

קשה לי בלימודים, כי אין לי יותר כוח להשקיע. הכל היה לי כל-כך פשוט. עד שההורמונים הגיעו לי לראש, וכל המחשבות בראש שלי זה שטויות על אהבה.

יש לי עכשיו מטלות כמו לסדר את החדר.

לעשות שיעורים... יש לי עוד ספרים שאני רוצה לקרוא ודברים שלי שאני רוצה לארגן.

וכל מה שאני עושה זה למלא את בירכת הרחמים הגועלית הזאת.

אני יודעת שיש פה אנשים שמכירים אותי שקוראים, אני משוכנעת בזה. אל תרחמו עלי.

וממי, אם את קוראת פה גם, אל תקשי עלי בשיחה על זה. את יכולה לחבק אותי אם בא לך, אני יודעת שגם לך לא קל איתי, אני מצערת על הכל, אבל קשה לי, וזה לא שאני לא יכולה לבוא ולדבר איתך, זה פשוט שאני לא מדברת עם אף אחד על התחושות האלה. הדרך שלי היא לכתוב, ואני אפילו רוצה שתדעי, אבל אני לא רוצה לבוא ולספר לך, זה לא אני.

אני אישה חזקה, עם תסביכים של נערה וגעגועים לילדות ועם שאיפות לבגרות ועתידנות.

לא איכפת לי שגם כל העולם ידע. אני בסדר. אני באמת בסדר.

אז מה אם אני אוהבת את עצמי יותר ממה שאתם מוכנים שאדם יאהב את עצמו? אם לא אני אז מי?? אז מי? אני שונאת שמשוויצים בי, אתם לא מבינים שאנשים שונאים את זה שמשוויצים במישהו? אז אני עושה את זה, רק פה... כי אתם יכולים לשנוא אותי פה. אתם יכולים לאהוב אותי. אני מי שאני, ואני אדם טוב. אכעס אם תשנאו אותי. אבל לא אמרו לשנות לי.

כי יש לי חברים שאוהבים אותי.

אני משתגעת.

אני צריכה פסיכולוג. שיקשיב לברבורים שלי ויהנהן בראש שלו, ויאמר לי שאני צודקת ויעשה לי את שיעורי הבית, ויסביר לאמא שיש לי ראש אטום.

אני כל-כך טיפשה לפעמים.