אתמול היינו בארוחת ערב אצל סבתא שלי, כי היא חגגה שלשום יום הולדת.

אחרי שהתיישבנו בשולחן, בשלב מסויים של הארוחה - אני אפילו לא זוכרת איזה - אמא שלי העלתה את הנושא של ניתוחים פלסטיים, בוטוקס, הזרקות והרמות פנים. טוב, היא לא נגעה בניתוחים הפלסטיים שלא קשורים לפרצוף, אבל זה נחשב.

היא התחילה לדבר על איך שהיא לקחה חברה שלה שיעשו לה הרמת פנים, ועל זה שבמסגרת העבודה היא הייתה בתערוכה של כל השטויות האלה ושהיא ראתה שם דברים, ואני מצטטת - "מדהימים". וכל הנשים מסביב לשולחן הביעו עניין ממשי בנושא.

אמא שלי אמרה כשהיא תצטרך היא גם תעבור איזה משהו,

דודה שלי סיפרה שאמא של בעלה בדיוק עשתה איפור קבוע על כל הפרצוף,

חברה של דוד שלי סתם מאוד התעניינה,

וסבתא שלי התחילה לדבר על זה שהיא גם רוצה למתוח את הפרצוף, להזריק בוטוקס לפה ולשם ולפה ולשם (אפילו לגב היד!),

ואני.. אני פשוט ישבתי שם, בהיתי בהם בחוסר הבנה, והייתי בשוק טוטאלי.

זאת אותה האמא שאמרה לי לאהוב את עצמי כמו שאני?

זאת אותה האמא שתמיד אמרה לי שאני יפה? שתמיד אמרה על החברות, המכרות וקרובות המשפחה שלה שהן יפיפיות?

איך האשה הזאת מצד אחד אומרת לי "אם את לא אוהבת משהו בעצמך, תשני אותו", ומצד שני קוראת לחברה של אבא שלי ברבי מפלסטיק, בובת מין ועוד שלל 'מחמאות' בגלל שהיא ניתחה את החזה?

לי זה מצטייר בתור קצת (הרבה) צביעות. ואמרתי לה את זה, באמצע הארוחה.

והתשובה שלה הייתה "תאהבי את עצמך כמו שאת".

אבל המשפט הזה לא היה חם ואמהי כמו שהוא נתפס בכתוב, הו לא, ממש לא. הוא היה קר, עוקצני, חסר סבלנות ועצבני. היא תקעה בי מבט כה חד, אני לא אתפלא אם היה אפשר לחתוך אותו בסכין.

והיא שבה לשיחה כאילו כלום לא קרה.

ואני מכירה את התגובה הזאת, זאת תגובה של מישהו שחושב שהוא צודק - אבל נגמרו לו התירוצים.

ואיך שהוא, אני כבר לא זוכרת אם זה היה לפני או אחרי המבט ממיס הלב של אמי, פתאום כולם התנפלו עליי.

התנפלו ואמרו, באותו טון כועס וחסר סבלנות, שזה לא שונה מלצבוע את השיער או לשים גשר.

פה כבר לא היה לי מה להגיד. איך הם עושים את ההשוואה הזאת? איך ההשוואה הזאת בכלל הגיונית בפניהם?

הייתי בשוק.. זאת המשפחה שלי?

שבכל פגישה רק היו מרעיפים עליי, ואחד על השני, מחמאות? של "איך גדלת" ו"איזו יפה את" ומה לא.

במשך כל השיחה שררה אווירה כזאת, כאילו אף אחד שם לא מרוצה, ולו במעט, מעצמו - או מאחרים.

ובמשך כל הארוחה הזאת, בכל רגע נתון היו תקועות לי שתי המילים האלה במחשבה - "מה לעזאזל".