יצאתי למרתון של עשרים קילומטרים, רצתי מהר, רצתי לאט, עצרתי לנוח, הלכתי והמשכתי לרוץ.
רצתי כל כך הרבה שעכשיו, כשאני מתסכלת אחורה, אני כבר לא רואה את קו הזינוק.
רצתי כל כך הרבה שעכשיו, דווקא עכשיו, כשאני צריכה את כוחותי האחרונים, הם בוגדים בי.
קו הסיום כל כך קרוב, אני מרגישה אותו בעצמותי הדואבות.
לא! אני לא רוצה שקו הסיום יגיע! עדיין לא! יש לי כל כך הרבה לרוץ עוד!
אם אגיע לקו הסיום לא מוכנה, הכל יגמר. החלומות, השאיפות, הרצונות.
כשאדרך על קו הסיום, לא ניתן יהיה עוד לנסות וגם לא לשפר. בקו הסיום, הכל נגמר.
יעדים רבים וגבוהים הצבתי בפני, יעדים שצריך לכבוש.
עכשיו זה הזמן! עכשיו! לא עוד דקה! לא עוד שעה!
עכשיו אוספת את גופי הזועק למנוחה, משכיחה את מחשבותי המלנכוליות,
ורצה!!
רצה את הקילומטר האחרון, הכי מהר שאפשר.
רצה בלי להסתכל אחורה.
רצה לכבוש את היעדים שלי.
רצה ללכוד את השאיפות שלי.
בכוחותי האחרונים, בגופי הכואב, אני רצה!
אני רצה כדי לנצח!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
