הסרט התעודי "הילדות מברזיל" של נילי טל ששודר אתמול בערוץ 10 היה מרתק, מרגש והופך את הבטן. ארבע בנות שנולדו בברזיל ואומצו בשנות ה-80 על ידי הורים מאמצים ישראלים, יוצאות לחפש את אמהותיהן הביולוגיות באזורים הנידחים של דרום ברזיל, על מנת לחפש את זהותן, לסגור מעגל ולספק את יצר הסקרנות המעיק שאינו נותן מנוח. עד שלא מגיעים לגשר אפשר לדמיין, אך קשה לחזות מראש איך יתרחש המפגש ואילו תחושות, ותגובות יעלו ויצופו.  האימהות מסתבר ברובן קשות יום שהרו בגיל צעיר, ננטשו על ידי בני זוגן ונטשו את ילדיהם מכיוון שחיו בעוני מרוד והיו עסוקות במלחמת הישרדות שהקשתה עליהן מאוד להמשיך ולהחזיק בהם. קשה מאוד לדעתי לשפוט את האמהות האלו שנהגו אז כזוחלות והתכחשו לפרי בטנן.  לא משנה מה הביא את האם הביולוגית לוותר על ילדיה, היא בסופו של דבר תמיד מתאבלת על האובדן, כואבת את הניתוק, מתגעגעת ומייחלת שיבוא יום ותפגוש את הילדה המאומצת, וברגע המפגש האם מתפקעת מהתרגשות.                

 בתום המסע המטלטל הבנות שבות שלמות יותר ומחוברות באהבה רבה אל הארץ ואל המשפחות המאמצות.

צפון רצועת עזה סוף שנות השמונים. מדי יום נתפסים מיידי אבנים ומפרי סדר. תעודות הזהות נלקחות מהם.

הם נדרשים להגיע בשעת ערב מאוחרת לפתח המחנה הצבאי, שם נערך להם "ראיון מג"ד" שהוא בעצם משפט שדה מהיר בראשות המג"ד שבסופו הם בד"כ נאשמים ונענשים באותו מעמד במכות באמצעות אלות שפורקות להם יד או רגל.

בסיום התהליך משיבים להם את תעודות הזהות והם משולחים לדרכם. רבים היו נאלצים לעזוב את המקום על גחונם.

כך נהגו פעם לטפח את השינאה ולהצמיח מתאבדים.