בזמן האחרון הבנתי כמה דברים הם לא ברורים מאליו, עד כמה כל דבר קטן לא ברור מאליו.

לא החברות, לא הידידים, לא המישהו הנוכחי, לא המשפחה, לא ההורים.

כלום לא ברור מאליו.

אני רוצה לכתוב והמילים פשוט לא יוצאות לי, אני פשוט מתמלאת בעצב ואני כבר מרגישה איך הדמעות עולות להן אט אט. כל כך הרבה פעמים יוצא לי לחשוב מה הוא היה אומר לי אם הוא היה פה, על כל דבר קטן ואיך הוא היה מגיב בסטואציות כאלה ואחרות. לא נראה לי שהוא היה מתלהב מאיך שאני מתנהגת, ממתמטיקה, מהבנים, מהחוצפה לאימא.

מצחיק איך כל שטות שהוא נגע בה אי פעם הופכת לקדושה פתאום. בדוק הוא צוחק עלינו שהוא רואה את זה. אני מאמינה שהוא מסתכל עלינו ויודע בדיוק מה קורה בכל רגע וקל לי לדמיין את הפרצוף שלו אחרי כל דבר שאני עושה.

בהתחלה, כעסתי נורא שאמרו לנו לשמור על אימא ולדאוג לה כי הכי קשה לה. סליחה?? רק לה קשה פה? גם אנחנו איבדנו אותו! אבל הם צודקים. אבא באמת היה כל עולמה. מה שהכי קשה זה לראות אותה נשברת. לא לפנינו, אבל מרגישים. מרגישים הכל.

נורא קל לשקוע לתוך זה ולאבד את עצמך.

אבל נושמים עמוק, שוטפים פנים וממשיכים הלאה.

מחייכים, צוחקים, מדברים, מבלים, נהנים, מתמזמזים, רוקדים, שרים, אוכלים, שותים.

ואז יש את השבירה הזאת שהורסת הכל וגורמת לך להרגיש כאילו את הכי לבד בעולם.

ושוב, חוזר חלילה.