כשהמשפחה הייתה נוסעת לבקר את סבתא במושב ביום שבת, תמיד הבורקס בכניסה היה סגור.

פעם נסענו במקרה באמצע השבוע למושב ופתאום הבורקס היה פתוח! אני ואחותי הלהבנו והחלפנו תעקות בינינו של ״הבורקס פתוח! תראי תראי!״.

עברו השנים ואף פעם לא יצא לנו לאכול בבורקס הזה... כל הזמן לא היה זמן או שהוא היה סגור ופשוט בחיים לא יצא אז אני ואחותי החלטנו שברגע שיהיה לי רישיון - זו תהיה הנסיעה הראשונה שלנו יחד עם אבוש. אני, היא ואבא.

זה הפך לאיזשהוא חלום משותף שלנו, כל המשפחה ידעה עליו.

כל כך חיכינו לרגע הזה, יצא לשתינו להיות שם ובכל זאת לא אכלנו כי חיכינו לנסיעה המיוחלת.

אבל זה כבר לא משהו שיקרה... אבא נפטר. והרסו את הבורקס.

כנראה שלא תמיד חלומות מתגשים.

מהרגעים האלה שאת שוקעת כי את נזכרת בו.

ואת רוצה להיזכר אבל לא רוצה לשקוע ואז זה הופך לפאקיג פרדוקס מזוין.