יכולת קבלת ההחלטות שלי אמורה להיות טובה יותר.
היא נהדרת בכל האספקטים של חיי, היא מהות המקצוע שבחרתי, הדרך בה אני צועדת, היא חלק ממי שאני, אבל כל זה בטל כשזה נוגע אליך.
כשזה נוגע אליך, היא לא קיימת, גם כשנדמה לי שכן.
כל החלטה שאני כביכול מקבלת מתמוססת לה באותה מהירות שבה התקבלה.
באמת האמנתי שהפרק הזה תם ונשלם, אמנם מבלי שבחרתי , אבל זו החלטה שהייתי שלמה ושלווה איתה לראשונה מזה המון זמן.
מדהים איך היא התפוגגה בעקבות הודעה אחת, אחרי חודשים של עבודה עצמית..
אני לא יודעת מה יש בך שמצליח להוציא אותי משיווי משקל בכזו קלות, ובכזו עוצמה.
מה שזה לא יהיה, אני לא יודעת איך להלחם בזה.
אני קופאת מולך. שנים של הכרות ועדיין להוציא משפט שלם היא משימה בלתי אפשרית כשהיא צריכה להתבצע כשאתה מסתכל עליי.
אז אתמול סוף סוף העזתי ואמרתי לראשונה את מה שלא הצלחתי לומר אף פעם. התגובה שלך לא הייתה שונה משחשבתי ,אבל בכל זאת קיוויתי.
מדהים איך יש לנו כימיה כזו מטורפת,אבל קיים מסך בלתי נראה בינינו שאנחנו לא מצליחים לפרוץ.. והלוואי והייתי יודעת איך.
אז קיבלתי החלטה - אמיצה, ובוודאות הנכונה, ועדיין כל מה שאני עושה עכשיו הוא מנסה נואשות לעצור את עצמי מלשלוח לך הודעה..
ואולי כל הסאגה הזו לעולם לא תסתיים ואני פשוט צריכה להפסיק להאבק.
מתי הדברים הפסיקו להיות כ"כ פשוטים כמו פשוט לומר "בוא" ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתולתלת :)