הופכת עולמות

תמיד הייתי טובה בהתחלות חדשות. תמיד אהבתי לפתוח דף חדש, נקי, חלק ולבן. דף שלא כתוב בו כלום. דף שיש בו את כל החופש שבעולם, שאני יכולה לכתוב בו מה שאני רוצה. אף פעם אי אפשר לדעת איך מה שהתחלתי לכתוב יסתיים. זה יכול להיות קטע שכאילו הוצא מתוך יומן של ילדה סתומה ומתבגרת בת ארבע עשרה, וזה יכול להגיע לידי סיפור הרפתקאות נועז שסוחף אותי אל מקומות חדשים ורחוקים שלא ביקרתי בהם מעולם.

אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי. אני צריכה לכתוב. אני חייבת את זה. זה האוויר שלי. הבעיה שלי היא שאני לא בן אדם שאוהב סופים. כלומר, אני מעדיפה להשאיר סיפור לא גמור ולהתחיל אחד חדש מאשר לשבת ולסיים את הקודם. למה? כמו שאמרתי קודם, תמיד הייתי טובה בהתחלות חדשות. יש לכם מושג כמה פעמים יצא לי לפתוח בלוג חדש? תמיד הייתי פותחת אחד, משקיעה בעיצוב, יושבת בגאווה ומתחילה לעמול על הפוסט הראשון שלי, ההתחלה החדשה שלי. הייתי מספרת ושופכת בפני אותם בלוגרים שנקרו בדרכי את כל מה שהיה לי על הלב, כל המשקעים, החרדות, החרטות... ואז, בערך חודש אחרי שפתחתי את הבלוג, הייתי נוטשת אותו. הבלוג שעשה לי כל כך טוב זמן קצר לפני הנטישה כבר "לא עושה לי את זה". למה? כי הוא כבר לא חדש. הוא מזוהם. מזוהם במחשבות נוראיות, במשקעים, בחרדות, בחרטות... הייתי צריכה לפתוח אחד חדש. נקי. בלי משקעים. אבל כמובן שהמשקעים לא נעלמים אחרי פוסט אחד, וגם לא אחרי שניים או שלושה.

כך גם לגבי סיפורים שכתבתי. שירים. הם כולם היו מזוהמים בעיניי. מזוהמים ברגשות שהם כבר לא רלוונטיים, או כתובים בצורה שנראתה לי פתאום פתטית או מתאמצת מדי. שום דבר שכתבתי אי פעם לא היה טוב מספיק בשבילי. שום דבר שכתבתי לא היה טוב מספיק כדי להשוויץ בו בפני אחרים, כדי להראות אותו לעולם ולא בעילום שם. כדי להתגאות ולומר "אני כתבתי את זה. זה שלי". אז נטשתי אותם. חלקם היו כל כך גרועים בעיניי שמחקתי אותם, אפילו שהדעה הרווחת היא שאסור למחוק דברים שכתבתי, בשביל הנוסטלגיה. יודעים מה? לא צריכה נוסטלגיה שכזו. לא צריכה להיזכר בכמה גרועה הייתי. אני צריכה להתרכז בלהשתפר.

עכשיו כשאני חושבת על זה, אותם בלוגים שסגרתי נסגרו בגלל חוסר אמונה. חוסר אמונה בעצמי, בכישרון שלא האמנתי שיש לי (בכישרון שאני עדיין מתקשה להאמין שיש לי). לא האמנתי שלמישהו באמת אכפת ממה שאני כותבת. חשבתי שאני סתם חופרת לעצמי, ושאף אחד לא קורא את זה. חשבתי שאני לבד. ופתאום, בבלוג הזה, גיליתי להפתעתי שיש אנשים שעשו מנוי. שיש לי קוראים קבועים. שאנשים מגיבים למה שאני כותבת. מתרגשים אפילו. וזה נוגע ללב, באמת. זה מרגש אותי, שאכפת לכם.

תודה לכם קוראים יקרים שלי. על הכל.