מעולם לא חשבת, גם לא לשנייה אחת- שכך הכל ייגמר. את כל חייך, את כל נשמתך נתת בשבילה. נלחמת עד זוב דם בעבור כל שנייה של פז נוספת שיכולת להשיג כדי להיות איתה. בעבור כל מילה נוספת, כל לחישה חרישית של אהבה אמיתית וטהורה, שיכולת לקבל ממנה או להעניק לה בחזרה. בעבור כל רגע מקודש שבו זכית לראות זיק של אושר בעיניה הנוצצות והמותשות ממאמץ.
ועכשיו, אחרי כל התופת, אחרי כל הפעמים שכמעט נשברת אבל אספת את כל כוחותייך-בשבילה. אחרי כל הפעמים שנפלת והתרוממת בכוחות עצמך- בשבילה. אחרי כל הסבל והכאב שנאלצת להסתיר מכולם ובעיקר ממנה, כדי להיות מספיק חזקה בשביל שתיכן, לפחות בפניה... כל זה היה לשווא. כל שבריר של תקווה- התנפץ לו לרסיסים קטנים. רסיסים כל כך קטנים, שאפילו את כבר לא תצליחי לחבר ולהדביק בחזרה. ואת מתחילה לחשוב שבעצם, אולי היא הרגישה שאת נלחמת כל כך חזק עד שאין טעם שגם היא תילחם. או שבעצם, אולי היא בכלל לא רצתה שתילחמי עליה. אולי היא רצתה שזה יגמר, כבר לפני שנים...
אבל לא אכפת לך. לא אכפת לך, כי אחרי כל מה שעברת בשבילה- מותר לך להיות אנוכית, ולו במעט. מותר לך לרצות אותה לעצמך. מותר לך לכעוס שהיא עוזבת. להיות מתוסכלת.
ואת יושבת בחדר הלבן הזה, הקר. מביטה בה מביטה בך בחזרה, והיא כולה חיוורת וחלשה. היא מחייכת אלייך חיוך עייף. חיוך שיודע שהנה, עוד מעט הסבל נגמר. ואת מנסה בכל כוחך לעצור את הדמעות. אסור שהיא תדע שקשה לך. אסור שהיא תדע שאת חלשה. שעוד כמה רגעים ואת מתנפצת לרסיסים בדיוק כמו כל התקוות שהיו לך.
את מחזיקה לה את היד, והיא קרה כקרח. ואת מנסה לחמם אותה, למרות שאת יודעת שזה הדבר האחרון שיציל אותה.
את כבר מתחילה לנסות ולשכנע את עצמך שזה רק לטובתה. שאסור לך בעצם להיות אנוכית, כי זה לא גורם לה אלא לסבל. את חושבת על זה שעוד מעט כבר לא יכאב לה, עוד מעט יהיה לה טוב- למרות שאת לא באמת יכולה לדעת את זה. כי הידיעה הזאת, היא בעצם כל מה שיש לך. את מביטה בה במבט עצוב, והכאב הזה, החונק הזה, שנמצא לך עמוק בתוך הגרון- מאיים לפרוץ החוצה ואיתו כל הדמעות.
לא, עדיין לא, את ממלמלת לעצמך. את חייבת לחכות שהיא תלך. את חייבת לחכות עד לרגע שהיא כבר לא תוכל לראות אותך או לשמוע אותך. את חייבת לחכות. את רוצה שהיא תחשוב שאת חזקה. שאת אמיצה. את תחכי, כמה שרק צריך.
ואז היא פתאום מעוותת את פניה בכאב, בדיוק כמו בפעמים הקודמות- אולי קצת יותר. ואת שוב מתבוננת בה בחוסר אונים, יודעת שאת לא מסוגלת לעשות שום דבר כדי להקל עליה- וגם לך כואב פתאום. מן כאב חד כזה בחזה. היא לופתת את ידך בחוזקה וגונחת בכאב. את מביטה בה, נעה במקומך בעצבים, לא יודעת מה לעשות... לפתע, היא נרגעת. היא מביטה בך בעיניים ריקות שנעצמות לאיטן. האחיזה שלה נרפית, נשימתה נעשית כבדה יותר ויותר, והיא שוקעת בשינה עמוקה. בשינה נצחית.
עכשיו מותר לבכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
