הקנאה הזאת מה זה לא עושה לי טוב. באמת שלא. ואני בכלל לא מבינה מה הקטע שלי- למה לעזאזל אני מקנאה? אני הרי *יודעת* שהוא אוהב אותי.
אני *יודעת* שזה נגמר ביניהם ממזמן. הרבה לפני שאני הגעתי.
אז למה לעזאזל אני מרגישה כל כך מאויימת?
בטח כי היא כל כך פאקינג מושלמת. גם יפה, גם חכמה, גם חייכנית, גם חברותית... סיוט חיי.
אני גם ככה בתהליכים של שיקום הביטחון העצמי הלוקה בחסר שלי. אני גם ככה שונאת את עצמי ומתאמצת למצוא את הדברים הטובים בי. ועד שזה קורה- היא צצה לה משום מקום ומוכיחה כמה שהיא יותר טובה ממני. נמאס לי מהשלמות המרגיזה הזאת שלה. שתיעלם כבר.
למה הוא היה חייב להישאר איתה בקשר? הוא חייב להפסיק להיות כזה איש טוב ואכפתי. יא אללה שלו, שייתן לי קצת נחת! בבקשה! אני לא יכולה לראות אותם מדברים. יש לה יתרון עליו- היא זו שנפרדה ממנו. היא, היפה המושלמת הזאת, שזרקה אותו בקרירות בשביל מישהו אחר (שזרק אותה מאוחר יותר. ולמי היא באה לבכות? נכון! לחבר הפראייר שלי).
איך אני יכולה להרגיש בטוחה כשהיצור המושלם הזה שהחבר שלי כל כך אהב עדיין בסביבה? איך אני יכולה לדעת שהוא אוהב אותי ושגם אם היא פתאום תגיד לו שהיא רוצה אותו אז אין לה סיכוי כבר, כי הוא איתי? אני לא. אני מפחדת שזה יקרה מתישהו. אני מפחדת שהיא תקח אותו ממני.
אתה שומע, ילד? אתה מכאיב לי. נורא. אני שונאת אותה. אני שונאת את איך שהיא פגעה בך. אני שונאת את זה שאתה עדיין מדבר איתה. את זה שאתם עדיין בקשר. אני שונאת את הקנאה הזאת. אני שונאת את האיום שאני מרגישה כשהיא בסביבה. אני שונאת את עצמי. בעיקר כשהיא עומדת לי מול העיניים. ועוד איתך.
די כבר. כואב לי.
(מצחיק, רק עכשיו גיליתי שפספסתי את יום הולדת השנה לבלוג שלי. אני חייבת להפסיק לנטוש אותו ככה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
