הופכת עולמות

זהו. עוד כמה שעות הטיסה.

אהובי כבר נסע לו למסע שבארץ, ואני כנראה לא אדבר איתו עד שאחזור. אולי יתמזל מזלי והוא יוכל לשלוח לי קצת תמיכה בטלפון היום בערב, אם יהיה לו זמן.

מפחיד אותי להיות שם בלעדיו. בלי החיבוק התומך הזה שלו. מפחיד אותי לבכות שלא בפניו אלא בפני אנשים אחרים, שאיתם אני לא מרגישה בנוח.

הוא לא רק החבר שלי. הוא גם החבר הכי טוב שלי. הוא זה שתמיד שם בשבילי. תמיד, חוץ מהפעם. תמיד, חוץ מפולין.

אבל הוא השאיר לי מכתב, שאסור לי לפתוח עד הטיסה. המכתב הזה הוא כל מה שישאר לי ממנו עד שאחזור. אני מקווה שזה יספיק לי ברגעים הקשים.

וגם אם לא- אני לא מתחרטת על הנסיעה הזאת.

אולי רק לשניה.

אני לא יודעת איך זה יהיה. אבל את המצלמת וידאו אני לוקחת איתי. לתעד.

אני אצלם כל מה שרק אפשר. אני אקשיב לכל סיפור שיספרו לי. כל עדות. נפגשתי עם כל כך הרבה ניצולי שואה עד עכשיו- וכל אחד מהסיפורים שונה לחלוטין מקודמו, ובהחלט שווה שיספרו אותו.

אני מתכננת על פוסט מלא רגשות וחוויות כשאני חוזרת. אולי מקאמה קצרה. או שיר. אולי סיפור. אולי סתם לכתוב מה עבר עליי, סוג של יומן מסע.

מה שכן- זאת חוויה שאני לא אשכח. אני מקווה שלא יהיה לי קשה מדי.

הלוואי שיכולת לבוא איתי.

זה בערך הדבר שהכי יגרום לי אושר כרגע.

דאמממ ממתי אני כזאת קיטשית?? ><"