הופכת עולמות

מעולם לא חשבת, גם לא לשנייה אחת- שכך הכל ייגמר. את כל חייך, את כל נשמתך נתת בשבילה. נלחמת עד זוב דם בעבור כל שנייה של פז נוספת שיכולת להשיג כדי להיות איתה. בעבור כל מילה נוספת, כל לחישה חרישית של אהבה אמיתית וטהורה, שיכולת לקבל ממנה או להעניק לה בחזרה. בעבור כל רגע מקודש שבו זכית לראות זיק של אושר בעיניה הנוצצות והמותשות ממאמץ.
ועכשיו, אחרי כל התופת, אחרי כל הפעמים שכמעט נשברת אבל אספת את כל כוחותייך-בשבילה. אחרי כל הפעמים שנפלת והתרוממת בכוחות עצמך- בשבילה. אחרי כל הסבל והכאב שנאלצת להסתיר מכולם ובעיקר ממנה, כדי להיות מספיק חזקה בשביל שתיכן, לפחות בפניה... כל זה היה לשווא. כל שבריר של תקווה- התנפץ לו לרסיסים קטנים. רסיסים כל כך קטנים, שאפילו את כבר לא תצליחי לחבר ולהדביק בחזרה. ואת מתחילה לחשוב שבעצם, אולי היא הרגישה שאת נלחמת כל כך חזק עד שאין טעם שגם היא תילחם. או שבעצם, אולי היא בכלל לא רצתה שתילחמי עליה. אולי היא רצתה שזה יגמר, כבר לפני שנים...

אבל לא אכפת לך. לא אכפת לך, כי אחרי כל מה שעברת בשבילה- מותר לך להיות אנוכית, ולו במעט. מותר לך לרצות אותה לעצמך. מותר לך לכעוס שהיא עוזבת. להיות מתוסכלת.

ואת יושבת בחדר הלבן הזה, הקר. מביטה בה מביטה בך בחזרה, והיא כולה חיוורת וחלשה. היא מחייכת אלייך חיוך עייף. חיוך שיודע שהנה, עוד מעט הסבל נגמר. ואת מנסה בכל כוחך לעצור את הדמעות. אסור שהיא תדע שקשה לך. אסור שהיא תדע שאת חלשה. שעוד כמה רגעים ואת מתנפצת לרסיסים בדיוק כמו כל התקוות שהיו לך.
את מחזיקה לה את היד, והיא קרה כקרח. ואת מנסה לחמם אותה, למרות שאת יודעת שזה הדבר האחרון שיציל אותה.

את כבר מתחילה לנסות ולשכנע את עצמך שזה רק לטובתה. שאסור לך בעצם להיות אנוכית, כי זה לא גורם לה אלא לסבל. את חושבת על זה שעוד מעט כבר לא יכאב לה, עוד מעט יהיה לה טוב- למרות שאת לא באמת יכולה לדעת את זה. כי הידיעה הזאת, היא בעצם כל מה שיש לך. את מביטה בה במבט עצוב, והכאב הזה, החונק הזה, שנמצא לך עמוק בתוך הגרון- מאיים לפרוץ החוצה ואיתו כל הדמעות.

לא, עדיין לא, את ממלמלת לעצמך. את חייבת לחכות שהיא תלך. את חייבת לחכות עד לרגע שהיא כבר לא תוכל לראות אותך או לשמוע אותך. את חייבת לחכות. את רוצה שהיא תחשוב שאת חזקה. שאת אמיצה. את תחכי, כמה שרק צריך.

ואז היא פתאום מעוותת את פניה בכאב, בדיוק כמו בפעמים הקודמות- אולי קצת יותר. ואת שוב מתבוננת בה בחוסר אונים, יודעת שאת לא מסוגלת לעשות שום דבר כדי להקל עליה- וגם לך כואב פתאום. מן כאב חד כזה בחזה. היא לופתת את ידך בחוזקה וגונחת בכאב. את מביטה בה, נעה במקומך בעצבים, לא יודעת מה לעשות... לפתע, היא נרגעת. היא מביטה בך בעיניים ריקות שנעצמות לאיטן. האחיזה שלה נרפית, נשימתה נעשית כבדה יותר ויותר, והיא שוקעת בשינה עמוקה. בשינה נצחית.


עכשיו מותר לבכות.

כל כך רציתי שתישאר... רק עוד קצת. רק עד שארדם... ואז אתה יכול ללכת. אז מה אם הייתי קמה בבוקר ולא היית שם? לפחות הייתי זוכה להירדם איתך... ביקשתי שתביא לי חיבוק שיספיק לי עד יום שלישי. אבל כנראה שאני לא אראה אותך עד חמישי... היית צריך לחבק אותי יותר חזק, יותר קרוב...

כאילו שזה היה עוזר... הייתי מתגעגעת גם ככה.

אבל מה זה משנה? כל דקה איתך עושה לי טוב על הלב. לא משנה כמה רע הרגשתי לפני זה, לא משנה מי עיצבן אותי ולמה- בשנייה שהייתי רואה אותך, בשנייה שהיית נוגע בי, מחבק אותי, מנשק... בשנייה שהיית מסתכל לי בעיניים ומחייך את החיוך המאושר הזה שלך, האוהב... אני פשוט נמסה. אני לא יכולה יותר להיות עצובה או כועסת, כי אני יודעת שכבר אין לי סיבה.

אבל אז אתה צריך לחזור הביתה, ואני נשארת לבד. עם אמא שלא מפסיקה להעביר עליי ביקורת ולהרעיף עליי שלל משימות בו זמנית, עם אח שלא נותן לי מרחב מחיה בשיט, עם אבא שכל הזמן כועס כי הוא חושב שאני לא משקיעה מספיק למרות שאני חורשת את התחת (כן, אני מאותם עלובי נפש שעושים פסיכומטרי בקיץ, לפני צבא).

הלוואי שהיית יכול להיות פה כל הזמן... שיכולת לחבק אותי ולאהוב אותי מקרוב. הלוואי שהייתי פוגשת אותך מאוחר יותר, כשאנחנו בני עשרים ויכולים לשכור דירה ולגור יחד... הרי זה ברור שלא נהיה לנצח. זוגות שנעשים זוגות בגיל שלנו לא באמת נשארים יחד לנצח... חוץ מכמה בודדים. ואני לא חושבת שאנחנו נהיה מאותם בודדים ברי מזל.

לא, אנחנו לא נתחתן- זה ברור לי. אבל בינתיים אתה שלי. שלי ורק שלי (מצטערת על הרכושניות). ואני אוהבת אותך, כל כך... אוהבת עד שזה כואב. כואב לי לא להיות איתך, ואני מאושרת כל כך כשאני כן...

נו, שהזמן יעבור כבר ויהיה חמישי...

נו כבר!

אז אליס אחת קמה בוקר בהיר אחד והצהירה: "אני מאמינה בפיות". סחטיין.

במקביל, איזה מר גובלין אחד קם בהצהרה משל עצמו: "אליס הזאת סכיזופרנית". מממ.... או-קי.......... נניח.

תכלס, מה לעזאזל אכפת לכם?

בא לה להאמין בפיות? שתהנה. בא לו להאמין באלוהים? שיהנה גם הוא. בא למישהו להאמין במפלצת הספגטי? שיהיה לו בכיף... יודעים מה? יותר מזה! בא לכם להיות אתאיסטים? קבלו את ברכתי.

אני יוצאת עם אתאיסט, מאמינה באלוהים ויש לי חברה שאני לא מאוד אתפלא אם אני אשמע שהיא מאמינה בפיות.

ויודעים מה? אף אחד מהאמונות האלה לא פוגמת באורח החיים של איש מאיתנו או באיכותם.

כולנו נתגייס, כולנו נתאהב ואולי אפילו נקים משפחה, כולנו נמצא עבודה (ואפילו אחת טובה. בכל זאת, הבצפר של חנונים הזה שאני לומדת בו חייב להשתלם לי בסופו של דבר...)

באופן כללי הטענה שלי היא שכל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה מאיזה סיבות שהוא רוצה וזה לא באמת צריך לעניין אף אחד. אני לא מתיימרת לגרום לאתאיסט להאמין באלוהים בדיוק כמו שאליס לא תנסה לגרום לי להאמין בפיות. אני מאוד מתנגדת לכפייה דתית או כפייה באופן כללי מכל סוג שהוא.

למה למען השם אנשים כל כך מתעצבנים כשהם שומעים שאליס מאמינה בפיות? למה אנשים כל כך מתעצבנים כשהם שומעים שמר גובלין מאמין באלוהים? למה אנשים כל כך מתעצבנים שאנשים לא מאמינים באלוהים? שכל אחד יעשה מה שטוב לו ומה שעוזר לו להמשיך בחייו, לתפקד ולהיות שמח.

זה לא עניינו של אף אחד, האמונה של אנשים אחרים.

תלמדו להתעסק בעניינים שלכם בלי לדחוף את האף יותר מדי...

יום טוב.