להתקדם, תוך כדי תנועה

הכל בדיוק, אבל בדיוק כמו שרציתי. אחרי 2 כוסות קפה מהמכונה המדליקה שלי עם חלב סויה מוקצף וקינמון מפוזר מלמעלה - קפה שהיה יותר טעים לי מכל קפה ששתיתי בבית קפה אי פעם (זאת רק אני או שהמילה 'קפה' הופיעה יותר מידי במשפט אחד?), החלון פתוח לקלוט את הגשם בחוץ, שבינתיים פסק, אבל שומעים שלא עבר הרבה זמן מאז, כי המכוניות נוסעות בתוך שלוליות, ועדיין יש טפטופים מאדן החלון, הכל כל-כך שלו לי עכשיו, ואני קוראת במחברת אוסטרליה המתקדמת שלי (השנייה, שכתבתי בה כשהייתי כבר בשלהי העזיבה) ונזכרת, חווה מחדש את הרגשות, העלבונות, ההתפכחות, הריחות, הטעמים, הפחדים, העמימות שהאלכוהול גרם לי שלרוב עשתה לי רע (רק שאז לא כל-כך הבנתי את זה) ואני רואה את עצמי גדלה וצומחת ככל שהעמודים מתקדמים. באמת היו רגעים במשך שהותי באוסטרליה, בעיקר לקראת הסוף כשראיתי את התמונה המלאה - שתהיתי לעצמי האם זה היה שווה את זה, לעזוב את המשפחה ואת כל האנשים היקרים לי, ולטוס ליבשת הכי רחוקה לבד, תהיתי אם זה באמת לימד אותי משהו, או שעשה אותי טיפשה ותמימה יותר, כשהאמנתי יותר מידי באנשים שרק הכרתי וראיתי בהם משפחה שלי, כי בהיותי "בתולת חו"ל" באיזשהו מקום ראיתי את זה ככה שכל ישראל אחים מעבר לים, וכולנו משפחה אחת גדולה, שכולנו עוזרים ומגנים אחד על השני לא משנה מה. אז זה בהחלט היה שווה את זה, זה היה שווה כל רגע.

זה הקטע האחרון שכתבתי באוסטרליה, יותר נכון בBACKPACKER (אכסנייה) שלנו, אחכ כתבתי עוד מהשדה. אהבתי את הקטע הזה ואני מתחברת לעוצמות שיש בו, מה שמוכיח שהרבה ממה שלמדתי ועברתי שם - לקחתי איתי ל"פה". למרות שעברו שנתיים מאז החוויה הזו:

'מילים יכולות להיות כלי נשק, יכולות לפגוע, לפצוע - מצד שני יכולות להאיר את העולם שלך ולגרום לכל להיראות מדהים, האפשרות השלילית (אפשר לקרוא לה ברירת מחדל) היא כלום, שקט. לפעמים למילים אין משמעות. כי לפני 5 דקות, כשישבתי על אדן החלון, עישנתי סיגריה ושתיתי את הבירה האוסטרלית האחרונה שלי, מנסה להפנים שזה לא בקרוב, זה לא או-טו-טו, זה כבר כאן וזה עכשיו וזה היום - היום אני עוזבת את אוסטרליה, גיליתי שהראש שלי ריק לחלוטין, שום מחשבות, כאילו מנגנוני ההגנה שלי מסרבים לתת לי לקלוט, אני באמת לא מסוגלת. היה לי טוב, היה לי רע, היה מצחיק (מאוד) ולפעמים סתם שקט משעמם כזה, היו רגעים שהעולם קרס מסביבי ולא הצלחתי להמשיך לחשוב, וגם רגעים שאני לא אשכח לעולם, שהייתי נותנת הרבה כדי שיחזרו. אני לא יודעת אם השתניתי בתקופה הזאת, בשלושת החודשים שביליתי רחוק מהבית ומהחברים, מנסה להשתלב ולא תמיד מצליחה, לפעמים פשוט לא רוצה בכלל להיות חלק מכלום. הכל ארוז, הכל נכנס, המקום הספיק - גם עם המזכרות והמגפיים והבגדים החדשים והשטויות.סקס עם גבר אוסטרלי לא קיבלתי, ואולי זה לטובה בעצם. אולי אני אחזור לארץ קצת אחרת, אני לא צריכה הרבה, רק טיפונת. קצת פחות תלותית. לא מפחדת לישון לבד. לא צריכה איזו אשליה של זוגיות - גם אם זה רק ללילה - כדי להרגיש שהכל מסביב בסדר. לא מפחדת, נקודה. ולא צריכה, נקודה. זה מה שבאמת למדתי פה, ששום דבר לא דחוף - שסבלנות היא מעלה, ושאין סיבה לפחד, מכלום, אף פעם (טוב, כמעט), ושהכל קטן עליי.