אני פשוט רוצה לכתוב. זה הכל.
אני רוצה לכתוב על הרגעים האלה , סך הכל רגעים שהופכים את כל הזמן הזה למשמעותי ושווה את זה.
חוסר האינטימיות שגרמה לי להפוך לטרקטור מהלך ומטורף מרוב עצבים , לא מקבל דבר ולא מעניק. וזה מרגיש כל כך לא בסדר לתת לחוסר האינטימיות את הקרדיט לזה שהמצב פשוט חרא.
האמנם ? אני מתרחקת כל כך ובו זמנית לא מוכנה לעזוב , בזכות הרגעים האלה שמזכירים לי שזו תהיה טעות אם אלך.
זה החוסר האינטימיות , זה החוסר זמן , זה החיים ואין לי כוח אליהם ואין לי כסף לטיפול הזה.
וזו החצי הכוס הריקה והמלאה ? המלאה היא הרגעים כמו השעות הקטנות של הלילה שזכיתי להן אתמול. כמובן , התחיל בטרקטור עצבני ונגמר באושר וחיוך אמיתי מכל הלב.
אני רוצה לכתוב על הקול הפנימי שעדיין לא החלטתי האם הוא אוהב אותי או שונא אותי , שמגיעים הרגעים האלה שיש לי את הזמן הדרוש , הזמן שחיכיתי לו בשביל לנצל למטרות טובות יותר ובסוף אני מוצאת את עצמי עושה 10 אחוז של ניצול ו90 אחוז של חוסר מעש. וכמה שטוב לי לא לעשות דבר, בו זמנית רע לי להרגיש שאני לא עושה דבר מועיל וזה פוגע בי בסופו של דבר ואני לא מבינה מה הבעיה שלי להקדיש את הזמן הזה. למה אני חייבת להיות מלאה כל כך בעצלות וחוסר מוטיבציה ?
ולמה כל כך אכפת לי ? למה אני כל כך קשה עם עצמי ? למה כל כך אכפת לי מהתחת של האחר שאני צריכה פשוט להיות כלבה שצריך ? למה אני כל כך חלשה ? מהי הסיבה שיש לי כל כך הרבה רגשות מצפון ? ואיך לעזאזל מפסיקים את המכונה הבלתי מפסקת הזאת שבראש שלי שמכאיבה לי כל פעם מחדש?
"אז תפסיקי" הוא היה אומר.
ועכשיו , שהוא לא עומד מולי כדי שאתעצבן עליו אולי באמת יש משהו בדבריו.
הכל קל בסופו של דבר לא ? אני מסוגלת להתמודד עם זה.
אני רוצה לכתוב על ההבטחות האלה והנסיונות שבסוף לא יקרו , או שיום אחד יהיה לי מספיק שכל להפסיק את ההרגל להפסיק.
כינוי:
Anastasia.h
בבלוג זה
בכל הבלוגים
