הנסיכה החליטה, ביום הולדת שנתיים, שהיא מתפרצת לגיל שנתיים הנורא כמו אמזונה שהידית מהביעותים...... הדברים הטובים: המון בטחון עצמי, להג בלתי פוסק ויוזמה ברוכה של התאהבות בתחתונים. רצוי ורודים.... בכל מקרה חיתולים מבחינתה OUT סיר IN ...........
הדברים הגרועים: לא רוצה , אל תגידו לי מה לעשות , אתם לא חברים שלי יותר , והרבה הרבה למה !? (כמו בפרסומת של קופ"ח).

תוך כמה ימים היא זנחה את החיתולים ביום ובליל ועברה לסיר (הראשונה בגן ) ואח"כ למדרגון הצהוב - כחול - אדום הזה. חצי שנה של יובש עברו על כוחותינו ואנחנו חווינו את אובדן התינוקיות והתמימות, אפילו שמרנו את 2 חבילות הטיטולים האחרונות מתוך נוסטלגיה ורצון נואש ומקווה, שהמתבגרת המסתערבת תחליט לפספס איזה לילה ונוכל להגיד לעצמנו בתחושת ניצחון - יש ידענו שזה יקרה .......... לשווא. שום תחינה פולנית לא עזרה. הקטנה סירבה להתיינק חזרה. ואז עברנו דירה..........

יום למחרת (סליחה על הקיצוניות, אבל זה באמת כך) שעברנו לדירה החדשה, טראח פספוס אחרי יומיים כבר הבנו שיש רגרסיה. ציפינו לזה, כי ידענו שהמעבר הטראומתי הזה לנו, ולכן ישפיע עליה גם בצורה כזאת. אחרי שבועיים היא נכנסה לגן חדש וביקשנו מהגננת לעודד אותה לחזור לגמילה בצורה עדינה (בשלב הזה כבר חזרנו בפול טורבו לחיתולים, וחבילות הנוסטלגיה שליטפנו בתוגה התממשו לייעודם המקורי.........) ולהציע מדי פעם לנסיכה ללכת לשירותים ולעודד ילדים שכבר נגמלו בקול רם וכד'. אחרי שבועיים הוזמנו בבהילות לישיבה צבאית גננית ב -בור- (ארגז החול עם הסככה)"הילדה לא נגמלת" פקדה הגננת והזיזה כוחות שריון מפלסטיק על שולחן סגלגל (....גבעתי?!). "התייעצנו עם הפסיכולוגית של הגן", הוסיפה כוחות נ"מ ואוויר חזקים ביותר לטיעונים, "והיא אמרה שבשום פנים ואופן אסור לעודד את הילדה לגמילה היא זקוקה לזמן שלה... וזה סופי מבחינתי! אתם יכולים לעבור לנוח ולהתפזר הביתה"....... ציוותה וזרקה את עצמה באומץ על רימון חי ...... שנשאר ממסיבת ראש השנה בגן. אז אני ואמא ביצענו פקודה והתפזרנו הביתה בלב כבד (יותר על כך שהתייעצו עם פסיכולוגית מאחורי גבינו, מאשר שהנסיכה תתחתן בטיטולי תחרה רקומים ומעוצבים....) החלטנו להניח לעניין ולהשאיר לה את החלטה מתי להיגמל.

עברה חצי שנה. כבר עברו חודשיים ממסיבת יום הולדת 3 והחיים נראו רטובים וחסרי אפשרות גמילה. אז החלטתי לקחת את העניינים לידיים. "נסיכה קסומה" הסברתי בקול מתנגן ורומנטי, "זה יהיה חלום חיי לרקוד בחתונתך כשאת עטורה בטיטול צחור ורקום, תואם נעלי גוצ'י ושמלת דונה קארן מגניבה (תרגום לנסיכה: ככה בני הדור שלי מתארים משהו יפה), אבל.........." וכאן התחדד קולי בהיסטריה פולנית קלילה "מעולם לא נתגייס לצה"ל עם טיטול! זה מנהג משפחתי מוזר שנשאר במשפחתנו, עוד בערבות השלג של סהרה המזרחית צפונית המשוחררת!" (ואני בטוח שגם הגננת תסכים איתי , חשבתי בלב). הנסיכה הקשיבה קשב רב וברצינות רבה ענתה לי: "למה " ....הסברתי שוב. "לא רוצה " הציעה האמזונה פשרה משלה. שוב ניסיתי להסביר בסבלנות של אב חרד, שמדמיין את "הגבי אשכנזית" הגמדית מפזזת על ג'בלאות בערבות פקיסטן ואחריה טור חיילים ישראלי גאה ואמיץ מתפוצץ מצחוק למראה הטיטול המבצבץ מתחת לחצאית הפעמון ....... "אנחנו לא חברים!" פסקה הנסיכה וסירבה פקודה.

אבא החליט לא לשבת בחיבוק ידיים. ולכן פשוט הפעלתי את אחת משיטות עיצוב התנהגות שבהן השתמשתי במסגרת העבודה, באותה תקופה. אסטרטגיה שהובילה לניצחון מזהיר שכמוהו לא נראה מאז 67........ תוך שבוע, הנסיכה שבה להתאהב בתחתונים ורודים. והפסיקה ללבוש טיטולים. אחרי שבוע זה כבר הפך לסדר יום (וליל), והחבילות הנותרות נזרקו ללא שום נוסטלגיה לפח האשפה. מאז הוחזרו השטחים....... סליחה, הטיטולים, לא נרשמה רטיבות בביתנו, אפילו במהלך המעבר לדירה חדשה לפני חודש. הנסיכה גאה בעובדה שהיא "גדולה" (........ ממש ענקית) ואני רגוע מהעובדה שהיא תקבל פרופיל 97
דרך אגב, כמה מורידים פרופיל לחייל עם טיטול?.........