שם הספר:  פסיעות על רצפת הזמיר מסתיר בתוכו רעיון מקסים שבמהלך התגלותו מקדם את הקורא להמשך העלילה .  זוהי רצפה שנבנתה במיוחד כדי שאף אחד לא יוכל לעבור אותה בלי שהיא תצייץ או תשיר (כלומר תחרוק). הכותרת הזאת היא האתגר המרכזי שעומד בפני הגיבור, כשילמד להתגבר ולנצח את רצפת הזמיר, כלומר לפסוע עליה ללא קול ובדממה הוא ישיג את המטרות שלו.

 הספר הזה הוא סוג שונה מאוד של ספר. למעשה, זאת טרילוגיה של 4 ספרים הנקראת סיפורי האוטורי. לא התבלבלתי, כן, טרילוגיה של 4 ספרים. שלושת הספרים הראשונים עוסקים בגיבור הראשי וסיפור התבגרותו. בספר הרביעי מסופר על בנותיו של הגיבור והתבגרותן ודמותו הופכת למשנית. המחברת, ליאן הרן מציירת ביד אמן סיפור אסתטי, ונקי כיאה לעלילה דמיונית שמתרחשת ביפן הפיאודלית.

זהו ניסיון חכם, כדי לדעת איך לגשר על הפער בין הקורא לבין סיפור כמו זה. ולגרום לו להסתמך על הידע האישי שלו, ועל מה שאנשים יודעים בדרך כלל על  תרבות יפן, כדי למלא את הפערים בתיאור.  היא מצליחה לעשות  את זה, בעדינות מרומזת, וזה עובד בצורה מושלמת.

הרן לקחה היבטים רבים של יפן בימי הביניים ויצרה  עולם משלה, נפרד מן ההיסטוריה הפוליטית של יפן האמיתית, אבל שופע עם התרבות שלה. גישה זו, היא גישה גאונית מבחינות מסוימות, משום שהיא מאפשרת לסופרת להשתמש בכל היופי והתככים מבלי לדאוג לדיוק הולם של הסיפור מבחינה היסטורית.

הסיפור בקצרה, מספר על טומסו נער "נסתר" (קבוצה קטנה של אנשים אשר נרדפים בגלל דתם ומסתתרים בכפרים נידחים). טומסו נחטף מכפרו הנידח ע"י לוחם המציג עצמו לורד אוטורי שיגרו אשר ממליץ לו להחליף את שמו לטקאו, ובכך מציל אותו מהטבח שנערך בכפרו ע"י לורד אידה הרשע שמחפש לנצל כל הזדמנות כדי למחות את הנסתרים מפני האדמה.

 לורד שיגרו האציל לוקח את טקאו לביתו, ומכריז על כוונתו לאמץ את טקאו לבן, ומארגן שיעורי  לימוד כדי להפוך אותו לאציל. טקאו שאיבד את קולו בעקבות הטבח בכפרו, מגלה שהוא יכול לשמוע כל דבר בצורה ברורה, וממרחקים.הוא יכול להגיד איזה כלב נובח בכפר, מי הולך בחוץ. זה סימן שיש לו כוחות מיוחדים שמתחילים להתגלות, כוחות אשר ישרתו אותו היטב. במאבקו של לורד שיגרו אביו המאמץ, בלורד אידה הרשע ובתככים הפוליטיים שמתרחשים בעולם הדמיוני שיצרה הרן.

אני מודה, שכשלקחתי את הספר לידי בפעם הראשונה, הייתי בטוח שמדובר בסופרת ישראלית בגלל השם הפרטי ליאן (והבינלאומי) ושם המשפחה, הרן, שכנהרייני לשעבר, עורר בי טראומת ילדות נשכחת שקרתה למשפחת הרן בנהריה לפני שנים רבות. אבל  הכתיבה של ליאן הרן מאוזנת ומרתקת כמו רקמת תחרה, שכל פעם מתגלה מתחתיה עוד רקמה בדוגמה שונה, וכך הקורא נשאב לתוך סיפור שמעורר את דמיונו. זהו ספר מלא רגעים מתוקים כמו שירת הזמיר.