משפחה במלכוד או משפחה מלוכדת?

זאת הדילמה הכי קשה היום להורים. איפה שהוא, לפני קצת יותר משנה, מצאתי את עצמי חנוק בקריירה תובענית וטובענית אי שם בחברת תקשורת גדולה שגזלה ממני כל זמן אפשרי לעצמי, לאשתי לבנותיי ולחלומות שלי שהרגשתי שאני הולך ומאבד.

תחושה איומה שקשה לתאר.

נזכרתי שכל המטרה שלי ושל אשתי כשעזבנו את הצפון החם ועקרנו למרכז הארץ בתקווה לשפר את המעמד הכלכלי שלנו ולהתפתח בתחום המקצועי נבע קודם כל מהרצון להצליח כזוג וכמשפחה. והרי באיזה שהוא מקום השגנו את זה. כי שנינו עבדנו בתפקידים בכירים וטובים.

אבל התוצאה היתה, 2 בנות בצהרונים וחוסר אנרגיה טוטאלית להשקיע במשפחה ובעצמינו.

 אז קמתי ועשיתי מעשה.

הלכתי ולמדתי קורס בניהול עסק באינטרנט, פתחתי עסק מהבית ואח"כ עזבתי את העבודה.

במשך שנה שלמה חיי עברו לפאזה שקטה יותר.

בבוקר ישבתי על המחשב בביתי הקט, בצהרים הוצאתי את 2 הגוזליות מהגן ובית הספר, חיממתי להן צהרים, השכבתי את הקטנה לישון צהרים, עם הגדולה ישבתי על השיעורים ולפעמים הוספתי לה (למסכנה יש אבא שהיה מורה לשעבר...), אחה"צ חוגים או חברים או פעילות כלשהיא. כשהיה צורך בהורה מלווה בבית הספר, אבא היה הראשון שהתנדב. ופעם בשבוע קורס שייט מפרשיות במרינה ת"א. וכמובן יותר זמן לקשור קשרים חברתיים ולהכיר אנשים חדשים. כי איפשהוא אני עדיין מרגיש "מהגר" במדינת תל אביב, וטיולים ביום שבת כי יש לנו ארץ נהדרת או לפחות נאדרת,  וכמובן להתנדב בוועד ההורים של בית הספר והוועד של הכיתה והוועד של הגן. ובין לבין גם לכתוב פה בבלוג.

ולא מצאתי את עצמי שוב.

בהתחלה העסק הביתי הכניס כסף ולאט לאט ההכנסות התכווצו, גם לשבת לבד הרבה שעות מול המחשב בלי אינטראקציה עם אנשים התחיל לאבד את מקסמו. אז החלטתי לפני חודשיים לעשות מעשה שוב.

והתחלתי לעבוד במשרד בת"א במשרת "אבאות". כן, החלטתי לקרא לזה משרת אבאות, כי משום מה, החליט מישהו אי שם שלעבוד מ-9-15 זאת משרה לאימהות ולא לאבות. אבל לפחות אני מתוגמל בעמלות מה שהופך את המשרה לכדאית, ואני מספיק לחזור כדי להוציא מהצהרון את הקטנה ולרוץ שוב לחוגים, ולחברות של הקטנות וישיבות של וועד ההורים ולהמשיך להפעיל בקטנה את העסק הגוסס.

יום שני לדוגמא, הספקתי, כשחזרתי מעבודה, לרוץ עם הבנות לחוגים, ואח"כ לגיבושון של ילדי הגן עם הקטנה,  שבמהלכו דאגתי להפעיל את כל הקטנטנים של הגן כי אימהות הוועד טענו שאבא ג'ינג'י יודע לעשות את זה הכי טוב ואח"כ לרוץ לחברה של הגדולה ולאסוף אותה משם, כמובן אחרי חצי שעה של שיחת מוטיבציה מצד האמה של החברה ואח"כ להכין ארוחת ערב ומקלחות וסיפור לפני שינה ואז הבית קצת שותק ואפשר להספיק לדבר קצת עם אשתי ושיחות טלפון עם אימהות הוועד של בית הספר לגבי ארוע שמתוכנן ביום שישי, וטלפון מהיר להורים שאני חי ולהציץ במיילים ובפייסבוק וגם פה בקפה וכמובן קצת בעסק הוירטואלי ואז אני כבר מרגיש נמוג ומתפוגג לאיטי לתוך שינה.

ולמה אני מספר את כל זה? כי עד עכשו, עדיין לא מוצא את הדרך לנירוונה כמו שכתבתי על עצמי בפרופיל ושוב התהיות עולות, האם אני בדרך הנכונה? האם אלה החיים שבאמת אני רוצה לעצמי? אני אני מסופק? ולמה אני עייף כל הזמן?!

וסבתא שלי ז"ל (לא משנה מאיזו עדה) היתה אומרת על זה: ....."הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות".... והמשפט המנצח היה: .."אני כבר אנוח בקבר"...

אני רק מקווה שאין וועד הורים בקבר.........