פעם בשבוע השכונה השלווה והשקטה שלנו הופכת לניו אורלינס יום אחרי קטרינה. האוויר בשכונה שלנו מתמלא בניחוח ההתרגשות של בני 3 - 4. מברשות שיער מתעופפות בזעם באוויר , צרחות מחאה (אני רוצה בגד יפה! ) מחרידות את הבתים הציוריים, הורים נעלבים ונפגעים מאיימים (אם תמשיך / י להתנהג כך לא נלך היום לחוג! ) כלבי רחוב מייללים באימה וחתולי רחוב מסתמרים במורת רוח.

קוראים לסיפור האימה הזה, חוג ריקודי עם לקטנטנים.


האימה מתחילה, מיד כשהנסיכה פוקחת עינייה בבוקר: "נכון היום יש חוג ריקודי עם? "

"נכון" אני מלמל בחשד.

"אז אני רוצה לבדוק מה אני אלבש לחוג"

"סליחה? מה פתאם? אני אחליט מה תלבשי!" אני מצווה בתמימות. כמובן שרק בגלל שאני חושב שאני יודע יותר טוב מבת 4 מה עליה ללבוש לחוג. אף אחד לא טרח לספר לי, שבסוף זה תמיד נגמר בהחלטה אסטרטיבית שלה, ותשישות נפשית שלי.

כבר כשמגיעים הביתה מהצהרון, מתחיל טקס בחירת הבגדים. הנערה ההורמנלית, נעמדת על שרפרף מדורג ומתחילה לבדוק בארון מה מתאים. "אבא שחור לא מתאים לורוד נכון?"


איך לעזאזל ילדה שעוד לא מצליחה לצבוע בתוך הקווים, מבינה התאמת צבעים?! אני מגייס את כל כישורי בתיה עוזיאל שלי בנסיון לענות תשובה נכונה, אבל זה לא משמעותי מבחינתה איזה תשובה אני נותן.

"אני אלבש שמלה, כדי שהיא תתנפנף מסביב כשאני רוקדת" מחליטה מרלין מונרו ג'וניור.

חצי שעה מאוחר יותר, רצפת החדר משתנקת מנעליים ובגדים מפוזרים, מתחילה סאגת השיער.

"אני לא רוצה צמות! אני רוצה שיער פזור שאני יראה יפה! וקשת! ותמרח לי קרם (קונדישינר) שלא יהיו קשרים!" מצווה הנסיכה ומפקירה את שיערה בידי. לאבא יש שיטה לסרק. מהר וחזק כמו שמורידים פלסטר. בתקווה שהנסיכה לא תספיק למחות לפני שאני אסיים.

בדרך לחוג, הנסיכה לא מפסיקה למנות מי יגיע היום ומי לא. זאת רשימת חברים סגורה ואיכותית מהגן. מדובר בילדים שהיו עוברים בהצלחה כל מבחן כניסה לקאנטרי יוקרתי. זה הודיע שהוא לא מגיע היום, כי נוסעים לסבתא (יופי, אני אומר לה, סוף סוף ילד אחד שהולך לחוג שאני כן מכיר). ילדה אחרת היתה חולה היום ולא הגיעה לגן. ולכן הנסיכה מחליטה שהיא כנראה לא תגיע לחוג.

מגיעים באיחור אופנתי למתנ"ס השכונתי. המסיבה כבר בעיצומה, הורים וילדים מפזזים לצלילי דץ ודצה. הנסיכה עומדת בכניסה וסוקרת בחדות את הנוכחים. במקביל מחליקה הצידה איזה קווצת שיער, ומיישרת קמט דימיוני בשמלה.

פחות מדקה אחרי זה, היד שלי ממשיכה להחזיק אוויר. הנסיכה כבר נחטפה ע"י בלונדינית אופנתית (FOX אני חושב....) למרכז מעגל הריקודים, כשברקע השיר: "יש לי שני הורים שאוהבים לטייל
הם עברו ברגל כבר את כל ישראל...."

אני מתיישב ליד עוד אבא מהגן. אחרי שתי דקות הנסיכה חוזרת אלי בסערה. "ספיר הורידה נעליים, אני גם יכולה?" התלבטות נוראה. מצד אחד, מה פתאם שתעשה מה שספיר עושה?! מצד שני, לא רוצה לפגוע במרקם החברתי העדין שהנסיכה שוקדת לטפח. "בסדר" אני עונה, חולץ בזריזות את הנעליים ומניח אותן לרגלי. שתי דקות אחרי זה ספיר מגיעה לאבא שלה. "אני רוצה לפזר שיער כמו הנסיכה, " היא מודיעה בקול תקיף. האבא, עו"ד מצליח, שכבר קיבל איומים על חייו במסגרת עבודתו ולא נבהל כהוא זה, נרעד לפתע כולו... "אבל אמא לא מרשה" הוא מצייץ בחולשה, הבלונדינית נועצת בו מבט קפוא, מהסוג שאני מדמיין שהוא נועץ בקורבנתיו על דוכן העדים. אבא של ספיר נשבר כמו זלזל ביאליקי ממוצע. "טוב, אני אסביר לאמא." הוא מלמל בחיוורון.

בת ה4 מנפנפת את חליפות שיערה, כמו קארי ברדשו רגע לפני כניסה למועדון הכי נחשב בניו יורק, ותופסת את שני ידיה של הנסיכה לריקוד משותף של נדנד. בת 4 נוספת ניגשת אליהן ומבקשת לרקוד בזוג עם נסיכתי. הנסיכה מושיטה לה יד אחת וממשיכה להחזיק את ספיר ביד השניה. נרקוד בשלישיה. ספיר, העו"ד הקשוחה, מסרבת בכל תוקף לעיסקאות טיעון. היא חייבת פסק דין מוחלט -דין- "מה פתאם! זה ריקוד זוגות! תמצאי מישהי אחרת" הזעוטטה השלישית, עוזבת אותן בעיניים מושפלות והולכת לרקוד את הריקוד עם אמא שלה, שזה בקודים המאד מורכבים של בני 4 , אומר, שיא ההשפלה האפשרית, ומחר בגן, בחדר הבובות, כל הבנות כבר ידברו על זה. ואילו אני, עם כל האמפטיה לזעטוטה הדחויה, מתפוצץ מבפנים מגאווה על הפופולריות של הנסיכה. כמובן ששבוע לפני, הנסיכה היתה הדמות הדחויה, אבל בשום פנים ואופן לא הסכימה לרקוד עם הזקן שלה לעיניי כל, ורק התרפקה עלי עד סיום השיר, כמו שבת 4 ממוצעת אמורה לעשות, לא?!

בדרך הביתה, הנסיכה מנתחת את המפגש לפרטי פרטים, ושואלת שאלות ענינייות. ואני תוהה ביני לביני, איך כשאני הייתי פעוט בן 4 ועשירית, אני זוכר שהיו שני חוגים מאד פופלאריים לבני גילי. קראו להם: הולכים לסבתא, והולכים לגן המשחקים. זהו! לא היה שום טקסי שיער משונים, לא תלבושות פגניות ולא זכור לי על איזו הירככיה חברתית מורכבת, שאצולת אירופה במאה ה19 , היתה מתקנא בה. שנהיה בריאים

גם לנסיכה יש ילדות עשוקה. חיפשנו בתחילת השנה חוג בלט, אבל לגיל שלה לא מצאנו בסביבה הקרובה, וכך התפשרנו על ריקודי עמבה.....

יש יתרון לגיל התבגרות צעיר כל כך, עדיין אין את התפרצויות הזעם הנוראיות של גיל 12, וכך אפשר להינות מפרומו של תמימות לפני גיל ההתבגרות "האמיתי".....

את האמת שאנחנו תולים את האשמה בגיל ההתבגרות המוקדם - בחלב סויה שהשקינו את הנסיכה בשנה הראשונה, בגלל אלרגיה לחלב שיש לה, אבל את האמת כשאני מציץ סביב, גם ינוקות שינקו משד בגאווה עד גיל שנתיים מתנהגים כמוה. זה כנראה פשוט דור אחר....... אופפ ואני חשבתי לתומי ש30 שנה הפרש עושים אותי אבא צעיר....

היום אבא החליט לעצב מחדש את חדר השינה ......................!

פרץ היצירתיות תבע את שלו, ותמונות ובית מנורה מוזרים הוחרמו מחנות הדגל הביתית (איקאה) לטובת הקן המרופד. אמא נשלחה אחר כבוד לחדר אחר (ולא להציץ - זאת הפתעה!) וכבר ניצלה את ההזדמנות לקפל כביסה ולשקול אם כדאי לישון הלילה במלונה בחצר, כי אבא'לה ידוע ביצירתיות שלו אבל גם בחוש טכני מחריד, ואם בטעות הוא לא ישרוף את חדר השינה או את עצמו, עדיין יש סיכוי שהתמונה תיפול, דווקא לאמא על הראש, וזה תמיד קורה בארבע לפנות בוקר.............. ואבא ישמח שאמא מתאימה לעיצוב............. ואכן אחרי שתי דקות הנסיכה (שתמיד שמחה להתגייס להרפתקאות החדשות שאבא ממציא ) נשלחה אחר כבוד לקרא לאמא לעזור בהפתעה של עצמה.......... "מה קרה "
"תראי" מסביר, ארכיבישופ הניצחון, "התקרה פה גבוהה בצורה מוזרה, ואין לי סולם........(הנסיכה זוקפת אוזניים המומות!) אז אני צריך לשים שרפרף על המיטה, כדי לתלות את הבית מנורה, ואת צריכה להחזיק אותו....... אבל תעצמי עיניים!"
אמא, פולניה למודת ניסיון וסבל, מלמלה שמע ישראל, ודמיינה לעצמה איזה תחתונים נקיות היא תלבש באמבולנס שיסיע אותה עוד מעט לבית חולים..... בגלל הפתעת העיצוב שהשתלטה על המחבק.......

לפתע נשמע קול נישא ברינה מפינת החדר, שבו עמדה הנסיכה וצפתה בהופעת הקרקס:

"לאבא שלי יש שרפרף מגיע כמעט עד שמיים..........."



השרפרף קצת התעקם ~ המזרון איבד צורה לצמיתות ^ והמיטה נאנחה ח"י פעמים וקינחה באמן.

סוף טוב הכל טוב.

נ.ב. לחדר השינה שלום.

הנסיכה החליטה, ביום הולדת שנתיים, שהיא מתפרצת לגיל שנתיים הנורא כמו אמזונה שהידית מהביעותים...... הדברים הטובים: המון בטחון עצמי, להג בלתי פוסק ויוזמה ברוכה של התאהבות בתחתונים. רצוי ורודים.... בכל מקרה חיתולים מבחינתה OUT סיר IN ...........
הדברים הגרועים: לא רוצה , אל תגידו לי מה לעשות , אתם לא חברים שלי יותר , והרבה הרבה למה !? (כמו בפרסומת של קופ"ח).

תוך כמה ימים היא זנחה את החיתולים ביום ובליל ועברה לסיר (הראשונה בגן ) ואח"כ למדרגון הצהוב - כחול - אדום הזה. חצי שנה של יובש עברו על כוחותינו ואנחנו חווינו את אובדן התינוקיות והתמימות, אפילו שמרנו את 2 חבילות הטיטולים האחרונות מתוך נוסטלגיה ורצון נואש ומקווה, שהמתבגרת המסתערבת תחליט לפספס איזה לילה ונוכל להגיד לעצמנו בתחושת ניצחון - יש ידענו שזה יקרה .......... לשווא. שום תחינה פולנית לא עזרה. הקטנה סירבה להתיינק חזרה. ואז עברנו דירה..........

יום למחרת (סליחה על הקיצוניות, אבל זה באמת כך) שעברנו לדירה החדשה, טראח פספוס אחרי יומיים כבר הבנו שיש רגרסיה. ציפינו לזה, כי ידענו שהמעבר הטראומתי הזה לנו, ולכן ישפיע עליה גם בצורה כזאת. אחרי שבועיים היא נכנסה לגן חדש וביקשנו מהגננת לעודד אותה לחזור לגמילה בצורה עדינה (בשלב הזה כבר חזרנו בפול טורבו לחיתולים, וחבילות הנוסטלגיה שליטפנו בתוגה התממשו לייעודם המקורי.........) ולהציע מדי פעם לנסיכה ללכת לשירותים ולעודד ילדים שכבר נגמלו בקול רם וכד'. אחרי שבועיים הוזמנו בבהילות לישיבה צבאית גננית ב -בור- (ארגז החול עם הסככה)"הילדה לא נגמלת" פקדה הגננת והזיזה כוחות שריון מפלסטיק על שולחן סגלגל (....גבעתי?!). "התייעצנו עם הפסיכולוגית של הגן", הוסיפה כוחות נ"מ ואוויר חזקים ביותר לטיעונים, "והיא אמרה שבשום פנים ואופן אסור לעודד את הילדה לגמילה היא זקוקה לזמן שלה... וזה סופי מבחינתי! אתם יכולים לעבור לנוח ולהתפזר הביתה"....... ציוותה וזרקה את עצמה באומץ על רימון חי ...... שנשאר ממסיבת ראש השנה בגן. אז אני ואמא ביצענו פקודה והתפזרנו הביתה בלב כבד (יותר על כך שהתייעצו עם פסיכולוגית מאחורי גבינו, מאשר שהנסיכה תתחתן בטיטולי תחרה רקומים ומעוצבים....) החלטנו להניח לעניין ולהשאיר לה את החלטה מתי להיגמל.

עברה חצי שנה. כבר עברו חודשיים ממסיבת יום הולדת 3 והחיים נראו רטובים וחסרי אפשרות גמילה. אז החלטתי לקחת את העניינים לידיים. "נסיכה קסומה" הסברתי בקול מתנגן ורומנטי, "זה יהיה חלום חיי לרקוד בחתונתך כשאת עטורה בטיטול צחור ורקום, תואם נעלי גוצ'י ושמלת דונה קארן מגניבה (תרגום לנסיכה: ככה בני הדור שלי מתארים משהו יפה), אבל.........." וכאן התחדד קולי בהיסטריה פולנית קלילה "מעולם לא נתגייס לצה"ל עם טיטול! זה מנהג משפחתי מוזר שנשאר במשפחתנו, עוד בערבות השלג של סהרה המזרחית צפונית המשוחררת!" (ואני בטוח שגם הגננת תסכים איתי , חשבתי בלב). הנסיכה הקשיבה קשב רב וברצינות רבה ענתה לי: "למה " ....הסברתי שוב. "לא רוצה " הציעה האמזונה פשרה משלה. שוב ניסיתי להסביר בסבלנות של אב חרד, שמדמיין את "הגבי אשכנזית" הגמדית מפזזת על ג'בלאות בערבות פקיסטן ואחריה טור חיילים ישראלי גאה ואמיץ מתפוצץ מצחוק למראה הטיטול המבצבץ מתחת לחצאית הפעמון ....... "אנחנו לא חברים!" פסקה הנסיכה וסירבה פקודה.

אבא החליט לא לשבת בחיבוק ידיים. ולכן פשוט הפעלתי את אחת משיטות עיצוב התנהגות שבהן השתמשתי במסגרת העבודה, באותה תקופה. אסטרטגיה שהובילה לניצחון מזהיר שכמוהו לא נראה מאז 67........ תוך שבוע, הנסיכה שבה להתאהב בתחתונים ורודים. והפסיקה ללבוש טיטולים. אחרי שבוע זה כבר הפך לסדר יום (וליל), והחבילות הנותרות נזרקו ללא שום נוסטלגיה לפח האשפה. מאז הוחזרו השטחים....... סליחה, הטיטולים, לא נרשמה רטיבות בביתנו, אפילו במהלך המעבר לדירה חדשה לפני חודש. הנסיכה גאה בעובדה שהיא "גדולה" (........ ממש ענקית) ואני רגוע מהעובדה שהיא תקבל פרופיל 97
דרך אגב, כמה מורידים פרופיל לחייל עם טיטול?.........

שבת בבוקר קמנו לבוקר זורח וחסר תוכניות. פתאם לא היינו אמורים לארח (ביטלו) או להתארח (לא הזמינו....), אז התמלאנו מרץ ובחרנו לצאת לטיול לזכרון יעקב.

רחוב ראשי, שהפך למדרחוב. בתים בודדים מלפני 120 שנה. כל כך ציורי, כל כך כפרי ושקט ונעים ומחבק. סניף בנק פועלים בבית אבן קטן עם גג רעפים אדום וחלונות קטנים כמו פעם. בתי איכרים שהוסבו לגלריות אומנות קסומות, חנויות צעצועי עץ, מסעדות ובתי קפה קטנים באווירה אירופאית כפרית של ים תיכון, אפילו הזכירו לי קצת את יוון, עם כדים צבעוניים, בכחול, סגול, ורוד וירוק שופעים פרחים עונתיים צבעוניים. מגדל המים הישן, משוחזר ומצויר מחדש. המון עגלות ומשפחות וילדים מתרוצצים וקבוצות תיירים מציצים לחנויות תכשיטים קטנטנות. ואפילו בית קפה קסום, יושב על גג של מרפאה וטרינרית בבית לבנים קטן, ומשקיף על כל הנוף.

התיישבנו לנו במקום שקט ושלו, המגדיר את עצמו ביסטרו. חצר אבן עתיקה, שמשיות ירוקות גדולות, שולחנות עץ בנויות מעצים גושיים, כיסאות קש נוחים. ברקע מוזיקת ג'ז שקטה. ארוחה קלה של פלטת טוגנים (3 קציצות פלאפל, 3 סיגרים ו 2 אגרול?!), שיפודי חלומי (8 קוביות קטנות) מטוגנות בשמן זית וקנקן קולה. השארנו 100 שח ויצאנו רעבים...........אבל התנחמנו שהאווירה היתה נעימה, הנסיכה מאושרת טעמה ביס מכל דבר והאוכל באמת היה טעים - רק קמצן בכמות.
חזרנו רצוצים אחרי 5 שעות שלווה.

כבר 4 ימים שקולי נדם. אני משתגע מחוסר היכולת לדבר. הפעולה היחידה שאני מצליח לעשות זה ללחוש או להביע את עצמי בהבעות פנים או תנועות ידיים. הנסיכה, לחרדתי, מקבלת זאת כדבר טבעי. בהתחלה חשבה שזה סוג של משחק, אז ענתה לי בלחישה חזרה....עכשו כבר הפנימה את העובדה שאבא לא מדבר, אז היא עונה רגיל. אבל קשובה לכל הבעת פנים שלי או תנועה.

כבר ציינו לפני, על כושר ההסתגלות המדהים של הילדים שלנו - למצבים חדשים.

אתמול, נכנסה לה צרעה הביתה. והחליטה להנאתה לנחות על הלחי שלי. זינקתי בצרחה אילמת מהספה. אף אחד בבית לא שמע אותי. אבל הנסיכה רצה ישר לראות מה קורה, והחליטה להציל אותי. "אל תדאג ", היא אומרת לי בטון תקיף, "אני יהרוג את הדבורה!

!!!!!!!!!!!- כך בדיוק נראו פני המזועזעות!!!  נמלטתי מכף ידה המושטת של הנסיכה, מנסה לעשות זאת בזהירות, כדי לא להרגיז את הצרעה, שגילתה אדישות ברוכה לכל הסצנה. בסוף הצרעה החליטה לעזוב את לחיי, ועפה לה החוצה. הנסיכה היתה מאד מאוכזבת שלא הצילה את אבא ואני נרגעתי מהתקף לב קל...........למרות שהרגשתי לרגע כמו בקומדיית מצבים משנות העשרים.

סידורים היו בכלל פרויקט בשבילי. ביקור במוסך,זה תמיד קרוב לאירוע רציני לפחות כמו חתונה מבחינתי (ביום רגיל), אז להגיע ללא קול למוסך, זה כמו ללכת לחתונה בתחפושת ליצן. ניסיתי ללחוש למוסכניק, לאיזה טיפול האוטו זקוק..... למזלי, מדובר ביקה סבלני ובעל אורך רוח, שסיפר לי שאשתו מורה, והוא מכיר את מחלות הגרון של המורים. הוא אפילו היה נחמד מספיק, כדי להקפיץ אותי לבנק לסידורים בזמן שהאוטו עבר לו טיפול יופי.

כמובן, שלנסות לעמוד בתור כאורך הגלות, בבנק, ולנסות לשמור על מקומך בתור, בלי לצעוק, להתריע או לזעוק חמס - התגלה כנושא מורכב. כשניגשתי ללחוש לנדחפים למיניהם שהם אחרי בתור, התגובה שלהם היתה קרובה להלם קרב. את האמת ציפיתי ללגלוג, אבל אחי הישראלים הפתיעו אותי, ובהחלט קיבלו את הלחישות האסרטיביות שלי. אולי באמת כדי לאמץ יום ללא דיבור בארץ, זה יעשה נפלאות לתרבות הדיון והתקשורת לישראלים.

יום רגוע ו ש * ק * ט לכולנו.

חשוב לי לציין בהתחלה כי למי שלא קרא את הטרילוגיה הראשונה של סדרת הרואים למרחוק הביקורת הזאת חסרת טעם.

זוהי הטרילוגיה האחרונה ברצף של תשעה ספרים (3 טרילוגיות), ובה רובין הוב, מציגה את כל הכישורים הרגילים שלה בכתיבה ובבניית הדמויות.

הטרילוגיה מתחילה לאט לאט: פיץ, הרבה יותר מבוגר ממה שהוא היה בסוף טרילוגיית הרואים למרחק חי בבדידות מזהרת בחווה שלו עם בנו המאומץ. למרות שפיץ נסוג במתכוון משאר העולם, הוא בכל זאת ממשיך לקבל מבקרים - כולל כמה המפצירים בו לחזור לעזור לששת הדוכסויות שבזמן האחרון מתחוללת בהן מהומה. כמובן, שאפילו שפיץ מתעקש על הישארות בחיים הכפריים שלו, הוא נגרר מיד בחזרה לתוך העניינים: הפעם, על ידי הידיעה כי בנו הנסיך נאמן נחטף בידי קבוצה של מורדים בעלי בינה רצחניים.

סופו של הספר הראשון הוא שקט באופן מפתיע. אין כמעט סחרור מסוכן כאן - וזו הקלה. אני זוכר ספרים אחרים של הוב שנותנים תמיד תחושה קשה של סכנה המאיימת לקראת הסוף. יש פה המון התבוננות פנימית והרבה יותר אינטימית.

זה נכון שיש תמיד רעש רקע מאיים, כי גורלו הטרגי של פיץ הוא הדוק וקשור בגורלם של ששת הדוכסויות - אבל לפעמים זה גובל בשטחיות על גבול ספרות לנוער - פגם זה ניתן לייחס במידה רבה (ולא תכוף לשמחתי) לסגנון הכתיבה של הוב.

אם בעבר טרילוגיית הרואים למרחק מסתיימת בנימה בלתי נסבלת כמעט קודרת, הטרילוגיה הזאת מרככת את המכה הרגשית של הסיום בסגנון "אבל הם חיו באושר ועושר." הבעיה, כמובן, שזה ניסיון שטחי לפתור את האלמנטים המשפיעים ביותר של טרילוגיית הרואים למרחק, הטרילוגיה הזו בסופו של דבר נותנת תחושה כוזבת, כאילו הוב בכוונה מנסה לפייס אותנו (ואולי את עצמה) על ידי הפיכת הדמויות שלה למאושרות, במקום לקחת את הזמן עם דרך מציאותית באמת לפתור את השאלות הבלתי פתורות מן הסדרה הראשונה .

בקיצור, למרות שטרילוגיית  האיש הזהוב היא על פי רוב טרילוגיה מעניינת, הכוח האמיתי שלה - ובעיקר, הכוח של הסוף שלה - נובע כמעט אך ורק מן הכוח המכריע של הטרילוגיה הראשונה.

אהבתי, אבל הרבה פחות מטרילוגיית הרואים למרחוק.

לחובבי פנטסיה בנשמתם וגם לבתולי פנטסיה בדמיונם.

.

בכתבה מדהימה על ניתוח די.אן.איי במומיה של תות אנח אמון מגלים החוקרים דברים מהממים על הבעיות הגנטיות בשושלות הפרעוניות ובכתבת המשך מסבירים על נישואי קרובים במשפחות המלוכה באירופה, הוואי, האינקה וכד'.

הרעיון של יחסי מין בתוך המשפחה נשמע לנו, הזוי לחלוטין, מגעיל ומעורר זוועה והוא מתגבר לנוכח העובדה שלאורך ההיסטוריה כמעט עד ימינו הנושא הזה היה מקובל ידוע וחוקי דווקא אצל משפחות המלוכה.

למעשה, בעוד כמעט כל תרבות בהיסטוריה המתועדת קיימה טאבו על זיווגים בין  אחים או בין ההורה לילד, דווקא משפחות המלוכה היו פטורים מהטאבו בחברות רבות, כולל במצרים העתיקה, האינקה בפרו, וגם, לעיתים, במרכז אפריקה, מקסיקו, תאילנד. ובעוד משפחות המלוכה באירופה נמנעו  מגילוי עריות בין אחים, הם דווקא עודדו נישואי דודנים מדרגה ראשונה וקרובי משפחה. כמו הבורבונים מצרפת, ומשפחת המלוכה הבריטית.

בבית הבסבורג הספרדי, ששלט במשך כמעט 200 שנה הסתיימה  השושלת בשנת 1700 עם מותו של צ 'ארלס השני.  מלך שנולד עם ריאה מנוקבת בעיות בריאות והתפתחות כי הוא לא דיבר עד שהיה בן ארבע או הצליח ללכת עד שהיה בן שמונה. הוא גם התקשה ללעוס מזון ולא יכול להוליד ילדים וכך הסתיימה השושלת עם מותו. כך בעצם הסתיימה השושלת של תות אנח אמון ללא יורשים, מה שהביא להפיכה והתבססות שושלת חדשה של פרעונים.

אם משפחות המלוכה ידעו על חסרונות פוטנציאליים, הם בחרו להתעלם מהם. על פי אוניברסיטת סטנפורד אחת הסיבות לכך היא כי "גילוי עריות מגדיר אותם בנפרד." גילוי עריות מלכותי מתרחש בעיקר בחברות בהן השליטים בעלי עוצמה אדירה שוות ערך לאלים, ומכיוון שהאלים רשאים להינשא זה לזה, כך צריך גם המלך.

גילוי עריות גם מגן על נכסי המלוכה. נישואי בני המשפחה המלכותית זה לזה מבטיח כי מלך יהיה לחלוק בעושר, הרשאות, וכוח רק עם אנשים שכבר קרוביו. בחברה ריכוזית כמו מצרים העתיקה או האינקה בפרו, זה מתכון להגביל את מעגל ההזדווגות למשפחה הקרובה. בחברות עם תרבויות חופפות, כמו האלף השני באירופה, זה מאפשר להתחתן עם בני המשפחה המורחבת של משטרים אחרים כדי לכרות בריתות, תוך שמירה על מתח בין קרובי משפחה.

הסכנות, מבחינת משפחת המלוכה היו זניחות. מתברר כי הסיכוי לילד בריא כתוצאה מנישואי קרובים עומד על 75% כלומר רק ילד רביעי ומעלה מגדיל את הסיכוי לילדים פגועים.ועושר המלוכה יכול לסייע לקזז כמה מצבים רפואיים; צ 'ארלס השני חיו הרבה יותר טוב ומן הסתם יותר, מרוב נתיניו שמומצא החיים שלהם עמד על גיל 38.... בסופו של דבר, הוא נהנה מהתזונה הטובה ביותר בתקופתו, והרופאים הטובים ביותר בממלכה טיפלו בו.

 מה שהפתיע אותי בכתבות האלה היה, שמתברר שנישואי קרובים לא מביא אוטומטית ילדים פגועים ומפגרים. מתברר שלרוב נולדו דווקא ילדים בריאים, דבר נוסף שמפתיע, רוב הילדים הפגועים לא נולדו עם פיגור אלה דווקא עם עיוותים גופניים כאלה ואחרים או בעיות התפתחותיות.

ואני שואל את עצמי בעקבות הכתבה האם עוד טאבו נופץ?!

מזעזע!!!

האוכל היה לא טעים בעליל, השקשוקה מזעזעת וגם הגבינת חלומי בסלט חלומי סתם שמנונית ומגעילה.

קיווינו שלפחות הקינוח יעמוד באיזשהו סטנדרט, הזמנו סלט פירות עם קצפת, קיבלנו צלוחית עם חתיכות של תפוח ובננה צפים בתוך מיץ תפוזים. קורסון חמאה, הגיע כקורסון ריק ולידו צלוחית עם חמאה קפואה שכנראה היינו אמורים לנסות איך שהוא להחדיר פנימה....

 וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על השירות.

 המלצרים עשו טובה שהם ניגשו  אלינו, לקחו את ההזמנה שלנו רק לאחר 15 דקות המתנה,  כי המלצר העדיף לפנות שולחנות במסעדה חצי ריקה על פני שירות לקוחות יושבים, גם כדי לבקש קינוח היינו צריכים להתנפל על מלצר שבמקרה עבר לידנו ולא היה מלצר קבוע שיתעניין לפחות במצבנו, כנ"ל לגבי החשבון.

אכזבה!

...."אבא, אתה אוהב ציצים גדולים.."

אני עוד יחזור למשפט הזה........



אבא לקח חופש מעבודה והחליט לנצל את הזמן לקצת איכותיות משפחתית. סידורים עם אבא. דואר, בנק, שוק (הנסיכה היתה מוקסמת מהצבעים, הניחוחות וההמולה), ובסוף הגענו לבית המקדש. סליחה............... איקאה.............

בחופש הגדול זה המקום האידיאלי, מבחינתי , לבילוי. אוכל, קניות ומשחקייה מרוכזים לי בחלל אחד. בחלל הכניסה צנחו עלינו שתי אקרובטיות מדהימות מבדי ארוכים שנתלו גבוה אי שם ורקדו פלייה באוויר. בובות ענק וליצנים הסתובבו בין הילדים , תיללו תעלולים וקיסמו קסמים. שחקנים שהפעילו את הילדים בפינות שונות , בקיצור השמחה היתה רבה. בילנו 3 שעות מהממות (למרות שבסוף אפילו לא הספקתי לקנות אפילו בורג).

התיישבנו לאכול את המאכל הלאומי של הויקינגים, נקניקיה עם צ'יפס. החלל עמוס ודביק ילדים והורים מצווחים. אין מילימטר פנוי ואנשים נעמדים ליד שולחנות בתקווה שמבטים תשושים יאלצו את היושבים לפנות להם מהר יותר מקום. לידנו ישבו זוג זקנות מכובדות וסגולות שיער (שזה בעיניי, לפחות, סגולה למכובדות). הן התמוגג להקשיב לשיחת האוכל שלי עם הנסיכה וצקצקו בהנאה כל הזמן מפזרות אלינו חיוכים מעודדים. הנסיכה פוצחת בדיאלוג קשקשני אופייני. "אני אוהבת יותר את הלחמנייה מהנקניקייה". "אני אוהבת את הציפצים יותר מהלחמנייה".

אבא מהנהן קלות ומתרכז בבליסה פזורת נפש.
"אבא אתה אוהב יותר את הלחמניה או את הנקניקייה?" נהימה מצידי: "את שניהם! "
"אבא" ממשיכה הנסיכה בדבקות ללא לאות, במחקרה האנתרופולוגי הבלתי נלאה , אחר תזונת אבות האומה. "אתה אוהב ציצים גדולים"?

שקט משתרר בחלל החנות. ליצן אחד בלע בטעות פרחים נשלפים מרוב הלם. אקרובטית אחת נעצרה באוויר באמצע פלייה סיבובי מסובך. שתי הזקנות הכחילו שיער והחיוך נס מפניהם, כמו מיץ פטל, שנייה אחרי שהוא מבחין באיזה ג'ירף נודניק שבא לבקש כוס חלב.

"מה" !!!!!!!!! ??????????????? הפנים שלי סגולים כמו ענבים של רמת הגולן, בשנת בציר ממש טובה.

"מה שאלת?" ! o! o ! o !

"שאלתי" מסבירה הנסיכה בדון דידקטי של מרצה למאותגרי אי קיו "אם אתה אוהב ציפצים גדולים?" והיא מצביע לעבר קופסת קרטון שומנית שבדלי ציצים, סליחה, צ'יפסים מבצבצים ממנה מבויישים.

"אאאאהההההההההה" אני ממלמל ומנסה להיזכר נואשות איך מבטאים מילים ומפעילים את הלשון מול עיניים נעוצות מכל עבר.

"צ'יפסים! בטח שאני אוהב צ'יפסים גדולים..........." אני שומע את הדם מפזז חזרה כל הדרך מהפנים אל הלב והעורקים בפלייה סיבובי חינני, ונזכר להתחיל לנשום.
את האמת הרגשתי, כמו במערכון של תיקי דיין על הכרטיסנית ששואלת את הנודניקית באוטובוס, אם היא ז......נה .........................