סופים וסופות

אנחנו מאוד הפכפכים בזמן האחרון, זה נע בין מה שנדמה לי כמו היפראקטיביות מטורפת לבין סתם טירוף.

לפני כמה ימים הייתי צריכה להיות מועילה ותורמת, הייתי צריכה לעזור ולטפל ב, וכל מה שיכולתי לעשות היה להתיישב על הרצפה ולחבק את הרגליים השמנות שלי ולבהות בקיר. ואמא נכנסה לחדר והסתובבה וקיפלה כל מיני וסידרה דברים ואני ישבתי שם והיא יצאה ונכנסה שוב כמה פעמים ובסוף היא אמרה רק "למה את יושבת על הרצפה, את יודעת שהיא מלוכלכת". אם רק יכולתי להסביר לה ששנייה לפני זה גם שכבתי עליה וזחלתי מתחת למיטה.

וברגעים כאלה אני יודעת שהיא לא מבינה. שכמה שהיא לא מנסה, ואני רוצה להאמין שהיא מנסה, זה פשוט לא עובר. זה כל-כך רחוק ממנה, מהארציות ומהמציאות שלה. וגם כשהיא שואלת מה קרה, ומה כואב, היא מוסיפה שכדאי לי לקחת כדור כי זה לא יעבור וללכת לישון למרות שישנתי המון. וכשאני פשוט בוכה בלי הפסקה ומייללת שאני לא יודעת, היא לא מאמינה. "את בטוח יודעת, תמיד יש משהו". ואז אני יודעת שהיא גם לא תבין.

וראיתי בוורלי הילס החדש וכשסילבר התחרפנה זה היה אולי הדבר העצוב ביותר עלי אדמות ובכיתי המון, כמעט כמו בפרק האחרון בשמינייה וזה כזה דפוק שקצת מצחיק אותי.